|
התחלתי לכתוב בגיל 16, מצאתי את זה כפורקן לנשמה
בודדת ומאז אני משתדל להביע את רגשותיי האינטימיים
ביותר בין השורות. אותן מילים, ווידויים שאיש לא
יודע עולים כמטאפורות וכיסויים לאירועים ואמיתות
חיות. בעברי הייתי בן ישיבה, שירתי כלוחם וכמ"מ בחיל
ההנדסה הקרבית בגדוד 605. בעתיד- מתכנן להמשיך עם
הפן האמנותי והיצירתי, ומתחיל במסלול ארכיטקטורה.
האכזריות שם חוגגת
הרוע משתלט
התעללות בפרא המבוית
בוקעת מקול השטן.
|
ואז אותו חוק מקולל שובר שלשלאות
כמו סכר שנפרץ הן זורמות ומופיעות
נחל נשמות תאומות שאכזב אך היה
שוצף ומציף גדוץ ונהיה
|
כמות זה דבר יחסי
וגם הרבה אצלי לא מספיק
|
לאן פניך? שואל אבי.
במעלה המדרגות דולק אור הנחת.
סע לשלום, תבלה! אל תשתה ותנהג!
עומד, נשמתי זועקת ופי נחנק
|
בארץ אהבתי דקל, חוף ומים
בארץ אהבתי פוסעת היא חשופת רגליים
ארץ שאהבתי לשוב אליה בלילות
תיתכן? או לעד תיוותר בגדר חלומות?
|
צעד,
ועוד צעד
מתי כבר אצליח להגביר ולרוץ?
אך עם כל שעל
מלווה כל התקדמות
רק מתרחק היעד, הלא הוא- קו הסיום.
|
שיער זהוב גולש מעבר לכתף
עיניים ירוקות חודרות אך ריקות
חיוך תמים וערמומי של ילדה
האף המציץ סימטרי ומושלם.
|
משתחררים משתוללים, את הגוף מנענעים
ובגדול מהכבלים אט אט מתנתקים.
בלונדינית חמודה, סקסית, בעיניה עולם,
מזמינה במבט שאומר- אני רווקה, פנויה ובודדה.
|
הלבטים אז החלו - לצחוק או לבכות?
אלייך כל גופי שיווע.
It's once in a life time- בתוכי זאת יודע
אך רגלי נטועות עמוק בבלימה.
|
אפילו רק בזנבו
דבקות בביטחון כברחם אימו
העיקר שהייה עדי עד עימו.
|
האהוב ימשיך הלאה ללא הממלכה
יגדל, יתפתח, יקים בעצמו מדינה
נדמו, קרנה נגדעה
אטלנטיס טובעת לעיני יקיר ליבה.
|
מטפטף הענן
שוטף הכאב ומרגיע
סהרורי ללא מטרה
מיואש מכל הרעה.
|
אומנם אלוף, הרבה עתיד
אך כאן הכל תפסיד
היא הג'וקר היחידה
וגם אס כמוך לא יכול לעמוד בעדה.
|
עת הגיעה, באה השעה
השליט הגדול השלים עוד שנה
עוזב ומניח את מכלול עיסוקיו
ובוחן אם נמשך שמו עקב מעשיו.
|
בעת מצוק וזמן כאב
זוחל, ובמקום הוא עומד.
בחלום נעים בו את נוכחת
מיד הבקר מגיע ועימו את נלקחת.
|
תרבות התאווה אותי לחיקה בלעה.
המחיר הוא גבוה, אך גם לזה מזור ותשובה
הריקנות הנובטת וצומחת פוכה ממקור אחר הוא
אותך ואותי איכזבתי. ריבונו של עולם.
|
מעונן בלב כל האדם
שכול ואבל, כמים נשפך דם.
דמעות ניגרות בעיניים
מאיימות את העולם להטביע במים.
|
רואה אני אותך ניצבת
מתקרב אני נושק לך מאוהב
יודע שאותי את אוהבת
ואני בקסמיך שוב נשבה.
|
את הגבול עברנו, אל העיר הגענו
בהוד והדר סיתתוה, בנו.
שמחה וכואבת מלאה בתמימות
פלא תבל מלאת רוממות.
|
ושם בלובן שהעין מגעת
מצפה שיתבאר המזג הערפילי
אך הלוט לא יורד, וההצגה מייגעת
חותכת ומייסרת היא את ליבי.
|
אשמורת תיכונה כלה ומסתיימת
ואת עיני העייפות מנקרת
הכוכבים נוצצים משתקפים במימי האגם
והראש בחשיבתו כמעט ונדם.
|
אוטופיה אולי פנטזיה, בה מהרהר
דפיקת לב מחרישת אוזניים
הוא נסע איתך ישירות לשמיים
אולי עלי ללכת שבי אחרייך.
|
ושוב שופך עוד מעט...
רק זעם ממלא את מצברי.
רוחי שככה, אוני כבר קלח.
וכעת דומיה פה שורה.
|
בשרעפים שקוע
התנועה עומדת בנתיבים עמוסים,
מהלב אל המוח או שמא הכיוונים הפוכים.
אור הפנס מסנוור, ובין הכניסה ליצאה אין הבדל.
|
בצמרת הגבוהה מרשרשים העלים
תחתיה כפוף הוא עומד
מאזין לצלילים ואת ההמון שומע
מצפים,
והנה עולה ומופיע.
|
בלב אותה ממלכה קסומה
האגדות קמות לתחייה,
באותה חגיגה במציאות דמיוני
חוגגת גם את משאלת ליבי.
|
כבר שנים שזה ככה, והעולם מסתובב
לא זועק חמס ואת פיו לא קופץ
כי גדולים מאיתנו יודעים מה נכון
ועל פיהם כל דבר ישוק ויכון.
|
אין ספור תיבות
לא מסתיימות השורות
בלי לחשוב הן פה קופצות
בהקשר אפסי מתרוצצות.
אכן, כואב לכתוב על רגש
ניסיון ההבעה והמושלמות מתנגש
יום יבוא ואולי אצלח
אותו יום כפי שנראה יהיה מוצלח.
|
הדם רותח ומשתוקק לעוד מנה,
בלון גז לקשור לגב ולצלול לעד בתוך עולמה.
מנה של חמצן, סם החיים פועם מתוכן
עיניה הצלולות משקרות, משכיחות את פסגת שאיפותי.
|
אל תוך התופת קראו לי ללחום
אני רוצה להיכנס ובאויב להמום
בראשי הנה קמעה נגלית הגאולה
זכית לחיות ובזאת לחזות.
|
שוב נשבר.
נסוג חזרה אלייך,
שוב זו אחת מיני רבים.
אתך אחלוק איסורים, את סודות התשוקה
|
נסדקת נשברת הומה בוכייה,
חשוך וקר מאז הגדיעה.
גזע וענף נותרו לעמוד,
עלילה לתפארת תצמח לנו עוד.
|
עבר זמן לא רב
נרקמו גידים ובשר
הציור מרהיב
לצד אימפרסיוניסטים יפרח כאביב.
|
ראשך לשאלתי כלל לא הגיע
עת העיסוק בדבר כלל לא הפציעה
ששמים וארץ בינינו מפרידים
אני ונשקי, בלילה, שומרים.
|
השמש זרחה מעל גינתי
פרחים צמחו ונתנו ריחם
אילנות גדלו מול חלון ביתי
מעיין קסום הזרים מימיו.
|
אך בקרבי עוד אוחזת איתנה
אותה אמונה מתנוססת בעוצמה,
בין קירות ליבי נערמו בקשות ופתקים
אשר להם אוזן קשבת מעלה במרומים.
|
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-לא יודע.
-אני מקווה שלא
אכפת לך שאני
שואל.
-להפך, שאל! אם
לא תשאל איך
תדע?
אפרוח ורוד. |
|
