|
בחיפוש עצמי מתמיד, בלי תוצאות ברורות בינתיים.
שונאת כל רגע מבוזבז אבל לא מצליחה להימנע מהם.
מוקפת עננת אנשים, אין אפ'חד שמצליח להיכנס פנימה.
מנסה להגיע לחופש פנימי אמיתי.
"עבד ד' הוא לבדו חופשי".
"מאיפה את?!", הוא נועץ בי מבט משתאה.
"תל אביב..." אני חוזרת באותו טון מתנצל שכבר מצפה לבאות. תמיד
אותו סרט.
"אני שונא תל אביבים."
"היי, אנחנו לא כאלה גרועים... ואתה?"
"חברון", הוא אומר בגאווה. "אני דווקא אוהבת מתנחלים". הוא
מחייך, מוחמא.
|
חושך. דממה.
סוג של דממת מוות.
קטנה. קטנות האמונה.
סוג של מוות.
|
המסכות נופלות,
הפנים משתנות,
האהבה מציפה את כולה
והיא זורחת.
|
כל כך קשה להיות נעול, סגור,
בלי לתת לאף אחד לראות מה קורה שם בפנים
|
תן לי את המפתח שלך...
פשוט תרפה ותן לי להיכנס...
|
להרגיש שאת עושה משהו אסור,
פורצת גבולות
שכבר לא ממש ברורים
כמו פעם,
|
אם רק היינו חוזרים אל הטבע השוכן בתוכנו,
מנסים להקשיב,
היינו מוצאים גם שם את השקט,
שקט מלא בצלילים,
שבו בזמן דומה הוא ושונה
מהשקט הסואן של הטבע השוכן מחוצה לנו.
|
פרץ של אמת פנימית ורוחנית
שאת מביעה בעזרת הגוף החיצוני והגשמי.
|
כל כך הרבה זמן לא כתבתי. כבר שבועות שלא החזקתי עט ביד.
|
עוד רגע ולא יישאר ממני כלום. שום דבר מלבד אפר שחור משחור.
עוד רגע אחד ויאבד לה הסיכוי האחרון להבין. ואולי ממילא לא
הייתה מצליחה.
|
ארזנו ואספנו הכל בימים האחרונים.
אוסף של זכרונות, פעמים ראשונות, אהבות, כאב, מוות. עבר מפואר,
שושלת נכבדה, שהתחילה פה כבר לפני המון זמן.
|
רוצה לרוץ כמה שיותר רחוק. לרוץ עד אליך וליפול, ליפול לתוכך.
|
עניין של זמן. לכבוד היומולדת...
|
|
|
אז זהו שכרגע
חזרתי משם
עיינו בי
שפצרו אותי
ומחזרו אותי
וגם זה לא עזר
מה יהיה?
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
