|
יושבת בפתח שלוש הדרכים, מניחה את ראשי על רגלי תוך כדי נשימת
יאוש.
דמעה בודדת מתגלגלת על עורי הצרוב מהחום
וידי נוגעות באבנים הלוהטות...
מקשיבה לצלילה של הרוח החמה והשותקת, שומעת צליל של קריאה
מישהו כאן! חושבת לעצמי
מישהו באמת כאן!...
|
עמדתי שם המומה אבל מצד שני שמחה בלי לדעת למה.
היא שיחררה אט אט את ידיה שהיו קרוחות על מותניי ואמרה בקול
חלש את שמה באוזניי.
חייכתי אליה ונתתי לה את ידי, היא שאלה לשמי ועניתי לה.
|
פעם חשבתי שאם אני אחכה
אני אמצא את האור שלי שוב.
חשבתי...
שאם הוא רחוק זה לא אומר שהוא לא קיים.
|
מסתתרת בין אשליה לאשליה
בין חיוך לקריצה,
בין אושר ושמחה
כמו פעם
|
בלבול וכעס
בלי סיבה
שאיפה לנשימה עמוקה
|
באמצע החיים
בין נשימה לנשימה
מתקרב לו הרצון
לעוד נגיעה
|
אני ניצן
אני פרח לבן
בזר עטוף הילה של אור
|
אתמול חשבתי שאני עפה
אבל אני לא
חלמתי שאני חופשייה
|
אז יש לו את היכולת
לרפא את הכאב..
אז הוא רק
צל של מלאך...
מלאך חסר כל לב.
|
עוד שברירי תמונה
שנשארים בחלום
לראות אותך כל לילה
כל לילה כל יום
|
אני עומדת בחוץ
והפחד מחלחל עם הכפור
הפחד.. .שהעבר המתוק ... איננו ולא יחזור
|
איבדתי אותה... ככה פתאום, וכמו שאמרתי... אולי זה נשמע טיפשי
שכמה מילים שמחוברות למשפט קצר שיוצר שיר, יכולות להשפיע על בן
אדם...
אבל איבדתי את המילים שלי...
את הרגשות הכתובים שלי...
|
אז בעצם מה שאנחנו מייחלים אליו
מייחלים להגיע לשם
מייחלים למוות
|
ישבתי בחצר על הנדנדה ובהיתי בעצים, שמעתי כמה ציפורים
מצייצות,
ורק רציתי לשכוח.
אני מכחישה כבר חודשים את השנה שעברה,
חודשים...
רק שיעבור, שילך, שיעזוב.
כמו שריטה מבפנים שלא מחלימה לעולם
ומשאירה צלקת בלב, במוח וברגשות
|
|
|
הוביט...
בסדר.
בני לילית...
שיהיה.
אבל בני אדם...
דימיון פרוע היה
לטולקין הזה. |
|
