|
וכיום אני מנתחת את גופתה הרעילה והרקובה של העולם,
ששמה- "המציאות".
|
היא זאת שלא אמרה.
וכנראה שלא תאמר עוד לעולם.
|
נופל, קם ונופל בשנית.
הוא נפצע ומכאוביו לא מרפים,
הוא נפצע ולא יחזור שוב לעוף.
הדרור, נתקל בחלון הזכוכית, חלון הזכוכית הקפוא, הלבן.
|
יצרו אמונה ויצרו מלחמה,
יצרו את עצמם.
ומה אם האדם טעה?
|
הולך ומביט לאחור.
באין סימן חרטה, חמלה.
|
כמה יתומה אני מרגישה כעת,
בין זרועותיך
|
|
|
נא לשיר בסגנון
יווני ולמשוך את
ההברה האחרונה
בכל שורה:
זה שמאשר / את
שמי הוא לא זוכר
/ את סלוגני
משפצר / מעיין
וממחזר / רק חבל
שזה שמאשר / לא
מצרצר.
צרצר. |
|
