|
וכיום אני מנתחת את גופתה הרעילה והרקובה של העולם,
ששמה- "המציאות".
|
היא זאת שלא אמרה.
וכנראה שלא תאמר עוד לעולם.
|
נופל, קם ונופל בשנית.
הוא נפצע ומכאוביו לא מרפים,
הוא נפצע ולא יחזור שוב לעוף.
הדרור, נתקל בחלון הזכוכית, חלון הזכוכית הקפוא, הלבן.
|
יצרו אמונה ויצרו מלחמה,
יצרו את עצמם.
ומה אם האדם טעה?
|
הולך ומביט לאחור.
באין סימן חרטה, חמלה.
|
כמה יתומה אני מרגישה כעת,
בין זרועותיך
|
|
|
לרגינה החתיכה
נפגשנו בתחנה
המרכזית אשדוד
לבשת חולצת סטיב
אוסטין
אני החזקתי ספר
עטוף בעטיפות
בזוקה אמרת שאת
אוהבת את תוכנית
הטלויזיה עוד
להיט וקבענו
להפגש במרכז
ביום שישי
איפה את?
עדיין מחכה |
|
