|
ילידת 1987, תושבת תל אביב.
גדלה בעמק יזרעאל וממנו שאבה השראה, לרוב.
תלמידה במחלקת כתיבה בקמרה אובסקורה, שנה ראשונה.
מוותרת. עוצמת עיניים ומתרגלת לחיים אחרי האהבה.
4/2/2010
פוקחת את עיניה
ורואה אותו,
רוכן מעליה.
כשגופו החטוב מכווץ.
מההתרגשות, מהמאמץ לענג את גופה,
מהחום.
מהרגש.
|
לחצים כבדים מנסים להעיר אותי מהסיוט הזה. לא הולך להם. אני
כמעט קורסת במערבולת הזאת.
---
אני הולכת להסביר לה בדיוק למה זה הלב שלי ולמה אני משאירה
אותו אצלי.
|
מתקלחת,
שוטפת את הכל.
מתחילה מחדש.
שוב.
את במיטה, מחכה.
אני מתפשטת ואז עושה אהבה.
|
הולך למיטה. שוכב ושואל - למה? למה? למה?
כולם נוהגים רק אני לא יכול.
אמא מטומטמת, אבא אדיש.
איך הם לא רואים שאני יכול?
נולדתי לנהוג. באמת. לא סתם.
|
"אין לי מה להוסיף לרשימה שלך", היא אמרה בפנים חצי מבוישות.
"מה? אין אנשים שאת רוצה לראות מתים?" מופתע, גילוי מרעיש.
"לא, אני רוצה את כולם בחיים."
"הבנתי, את רוצה שיסבלו פה?"
"גם לא..." שוב פניו עולות בתמיהה.
|
ואביט באגם שבעמק שלנו
ולא את עצמי אראה שם.
אתפס על אדן החלון הגבוה
ולא יתגלה לעיני נוף התבור.
|
בדרך ללא מען
אסתתר מהאור
בשאלות התרות אחר תשובה
אתמסר לעלטה.
|
במה תחשוק נפשי?
בחופש. היתכן?
אצא אל השדה הפתוח
שמציץ מחלוני.
|
האדמה בחוץ רכה
החורף בא
נעלמו החיבוטים
כי הנפש מתנקה
|
השמש נחבאת לענני הסתיו
עלי השלכת נאספים בצידי הרחוב
כיוון הרוח משתנה
היא הולכת ומתחזקת
|
תני לי לגעת עוד פעם אחת
לפני שמתרחקים
תני לי להרגיש עוד פעם אחת
לפני שנפרדים
|
בחיוך שובב מנשקת לי את הנשמה,
בתשוקה גדולה שורפת תלם,
בעיניים כחולות מטביעה את הישר.
|
לא מוצאת מקום מסתור
הנחת רחוק מהמאירים
מבוקשי למדבר
לפגוש בנשמתי
|
אני, שהפרתי הבטחה, נשבעתי לשוב.
אני, שביקשתי מחילה, קיבלתי חמלה.
על המרור איענש בדבש.
על האבל נפשי תשמח.
|
רק בלילות אבוא בחדרך
במיטתך
אל גופך
בנשיקה
|
|
|
זה רק אני, או
שהדף האחורי
יותר פופולארי
מהבמה עצמה?
זאת ששמה לב |
|
