|
מהו בעצם תמסח?
המשבח חופן תאנים
רעב, צמא למים מתוקים
אומר הלל על נתח בשר
מתענג על נוצות האווז שבכר.
הישבנים - הם אלו שגרמו לה לצער גדול. קפוצים היו משחר נעוריה,
קשים ומכווצים. בני זוגה שהעזו להרחיק לכת בזמן גיפופי
האהבהבים ושולחים היו את כף ידם הרועדת לעבר אחוריה המזמינים
בשל חזותם העגולה והמפתה, היו נתקלים בחומת מגן בצורה ואיתנה.
|
מה עשיתי אתם שואלים את עצמכם. וובכן, מה שעשיתי זה לטוס
לשוודיה. בשוודיה זיינתי מלא שוודיות יפות וחטובות, במשך
כשלושה חודשים בהם עבדתי כחשפן במועדון ריקודים נחשב
בסטוקהולם. כל ערב הייתי עם שוודית אחרת, שלרוב העדיפה לצרף גם
את חברה שלה לאקט המיני, כך שהתנסי
|
רמי, זה כל מה שיש לי, רמי זו התקווה שלי ברגעים הקשים, המפלט
שלי ברגעי המשבר, הרפיון המוחלט ברגעי המתח, השקט שאחרי הסערה.
רמי זה החלב בקורנפלקס הקשה והפריך שנקרא חיי המודרניים.
|
"יששכר ניגש אלי ואמר - 'רוצה מיץ דובדבנים?' אמרתי לו, 'יששכר
סבי היקר, הסבא של העמק, די לך בדברי שטות, הרי זה עתה מסרת את
נשמתך לבורא, חדל מלנסות ולהצחיקני, הכה בי בנבואתך ושלח אותי
לדרכי'. ואז הוא התעשת ואמר לי: 'חפציבה, מתוקתי, חמדתי, עסיס
רימונים הייתי
|
יואש סיים את חוק לימודיו בביה"ס האזורי במגמת ביולוגיה ואת
שירותו הצבאי עשה ביחידת העילית הסודית 778 המתמחה בחיסול
מנהיגים ערביים באמצעות גזים, שאליה התגייס עקב יכולות מרשימות
שגילה בנפיחות עכוז, עוד בצוו הראשון, כשנפח על המאבחנת
הפסיכוטכנית וגרם לה לעילפו
|
אני האמת כבר די מיואש מכל העסק. בתחנת משטרה באופקים אני כבר
מחזה קבוע, מסתחבק עם היומנאיות, למדתי לעשות "פרנץ' נצנצים"
סוף שחבל. אבל די, חאלס!!! מאז שתפסו אותי עירום בכרם, אוכל
ענבים ומקלל בערבית מצרית חיי אינם חיים. אני מפוחד, סהרורי,
לא יציב נפשית...
|
התמסח הצעיר נחום, לא היה לו חשק לקום
הוא המשיך לישון ולהתפדפד
דבק בשירי הזמר הנודד
ולפתע - קם, ארז פקלאותיו!
לגלות עולם חדש, לסור אל מחוזותיו.
|
עדיין לא לגמתי שיכר צונן בצהריים, במדשאה מוקף אדם, מחליף
מילה עם בחורה או שתיים. המום ומהופנט לנוכח עודף השדיים,
שמציעה המכללה למי שעושה בה כבר שנתיים. לא רצתי עירום כביום
היוולדי מבניין תקשורת לאולפן הרדיו המחלקתי, סטודנטיות
אומרות זימה חושקות במרכולתי.
|
ידייך העדינות והרכות ש"מלטפות" לי
מזכירות לי שאבדה לך התמימות...
|
גנחת לי! 'עוד, עוד' ו'כן - אוהבת!'
והזענו בטירוף על הסדינים.
ובבוקר כשמזגתי לך כוס מיץ,
התלוננת שתפוסים לך השרירים.
|
ואם תינתן לי משאלה אחרונה
בוודאי אבקש נשיקה
|
בילדותי תמיד אהבתי תבשילים
האלו עם הרבה שעועית ואפונים
אך לאחר עוד לילה עם חלונות סגורים,
חדרי הפיץ ניחוח...ולא של הדרים
|
קול זעקתה לשמיים
כל מה שרצתה להגיד
פסקו ללא רחם הרגליים!
עזרו לי שמלתה להוריד.
|
אחא, כבד אותי במתוקים
שבתי משדות של דם
|
וברגע הזה על גג הבניין הנוגע בשמיים,
פטמותייך החשופות מזדקרות לעננים,
ידעת שדי לך
ידעת שנגמר לך.
|
ואם בזוטות עסקינן,
עייפות תעטוף את גופי
אעבור למצב מאוזן
ודומם אפול אל שנתי.
|
קצרה היא הדרך מקצת מזמוזים,
ל"דגדוג" פנימי של מעייך.
|
אני בשר ודם ויזע ודמעות
אני רוח הפורטת על עשב ערבות
אני שביב מידע ברוח, אני כתום השלכות
אני בדל סיגר מעוך, ברפש סמטאות
|
אני רוצה סקס ואני רוצה אותו עכשיו!
כבר ימים רבים אני מביט בך, מאוהב.
אני רוצה סקס, אני כמה לו עכשיו,
שדייך לי מטמון זהב
מוקסם מרכסי מואב.
|
גם אתה באפלת מרורים תשכח
כך או כך מכוסה בתכריך לבנבן ותפל
משתעל למותך הקרב, העורב, החרב!
|
אצטגנין של קדושה?
ברנש מתרועע בעיר הקדושה
חבקיני ברפש סמטה נטושה
הפשילי מכנס, התמסרי בלי בושה
|
אני מזיין ארבע נשים ביחד
אף אחת לא מודעת לשנייה...
|
חדירות עמוקות וקצובות מגבירות נשיפותייך
מקינאה וכאב יחדיו עולה עוצמת גניחותייך
מזמן דחקת עמוק את מה שהיו אז בושותייך...
|
דעי לך
כי ביום השביעי אלוהים לא נח
|
בכי על היום בו אעזבך
בוכייה ובודדה בעולמך
קחי איתך את הזיכרון המתוק
אלי קבר זיכרוננו העמוק
|
את הים הגדול כבר ראיתי
את שדייך עוד לא.
|
אני תוצר מוגמר של ילדות בכפר,
די פשוט, בכלל לא מהודר...
בימות שנה חמה פורס כנפי פרפר...
|
בן תפנוקים הנני!
כי אם לא, הכיצד זה שמיני תמרוקים ותכשירים
מונחים על מדף מקלחתי?
|
אדם מתבונן באלוהיו, ואלוהים מביט בבריאה
ושניהם משתוממים ועוצרים נשימה
במיוחד אלוהים
בריה בראי-יה
|
בשורתו לא בספרים ובפסוקים.
בשורתו בנחלים, בנהרות המים השוצפים
בפאר פסגות הרים, אל מול תהומות ומצוקים.
|
וחפים לא היינו, לא מפשע, לא מחטא
אינני חפץ בדבר מלבד מגעך.
אם דומעים היינו, אז לנצח נבכה
כיסופים עזים פוצעים אותי
געגועים לעורך.
|
הטירוף שבי לא יגמר לעולם
המטורף בתוכי חיי וקיים
אולי לא צפוי, טיפה מעוות...
מטגן אשכים של טלה במחבת.
|
היא לחשה באוזני מזימה פסיכוטית
נוטה לאבדון.
אך גופה, אוי גופה, משך אותי ארוטית
אבוי טסטוסטרון.
|
הייתי צריך לטלטל אותך בקרן זווית
הייתי צריך להמם אותך עד שוך העווית
הייתי צריך לאהוב אותך בכרך הסואן
הייתי צריך, בוא נאמר, קצת פחות לאונן
|
אני מכור למתוק שאחרי
מכור עד כאב ויגון
אך עוד תקוע במלוח שלפני
טעמך המוזר, הראשון.
|
בשדות תלתן פסעתי, בינות עצי זיתים
בין הר וגיא צעדתי, גומע מרחקים.
פלגים רבים חציתי מים עד מתניי...
הקור העז היכה בי, כיווץ את אשכיי.
|
עדיין לא ראיתי שדיים כמותם
צבעם וורוד זועק, זקורה היא פיטמתם
וכל הסבטוחה בזרע חם מוכתם...
|
גדי -
בחלב אימי,
מתבוסס, אך נקי!
קורא לך בשמי...
|
הראה לי זו הדרך של דבש ותבלינים
סלק את זה העשב של קוץ ודרדרים
למד אותי בנחת בצל עץ רימונים...
הגש לי בצלחת - חופן תאנים!
|
הר כאן אדם, האם שומע?
בעגה צבאית, לך אשתחווה,
נותרתי מיותם וגם דומע
ובזעקה גרונית מולך אני בוכה.
|
ואז, נשב בגזוזטרה ביחד, חיוך מרוח על פנינו.
כוס תה של אחר הצהריים, מביטים ברחוב הסואן.
|
חלומות חלומות ודבר לא נשאר
רק חיוך על פנייך בבוקר.
אם הייתי יכול אז הייתי לך שר
ונדבק בקדחת האושר.
|
ובמרום רק התכלת לבד
שקטה, לא דוברת עברית.
בשתיקתה אותי היא שואלת
האם התחרפנתי סופית?
|
מים מן הבאר שאוב שאבתי!
עצים ביער עם גרזני כרות כרתתי!
חמאה מחלב עז חבוץ חבצתי!
|
חובץ גבינות הייתי, אפיתי לחמים
ענבי בציר דוש דשתי ליין הפיתויים
במסיק זיתים עמלתי, זרעתי גם שדות
מעץ הדובדבן גילפתי כינורות.
|
חלוב את העיזים!
שמאל ימין שמאל ימין!
הכן לך דליים הכן לך מגבת,
שרפרף קטן מעץ שתוכל עליו לשבת...
|
חמוקיים רכים היו לה
ומבט נערי ותמים
|
בניתי לך קורת גג
דאגתי לסדינים
יצאתי לשדה, ליקטתי פטריות וחפונים.
ומה עשית את, כל היום רבצת.
מילימטר של בושה אין לך?
את החמאה אף לא חבצת!!!
|
והכל תפאורה, האמנם?
האנשים, העצים והים,
אז מה בך טוב בכל זאת עולם
היש משהו מתוך הקיים?
|
ככל האדם אשר בעולם
קיים לא קיים, אדם.
ככל האדם, לא מטביע חותם,
מתמוסס נעלם - אדם.
|
כמיהתי לשדות מרעה
ככמיהת אם לבנה השב משדה הקרב.
|
כי כשחוזר אלי שוב הגעגוע
אני תוהה האם כל זה צודק
איך שלפחות פעם בשבוע
אני נזכר בך,
קצת בוכה וקצת צוחק.
|
שירי יופייך הפכיני חרש טיפש ועיקש הלום צפצופים אך נוגעת בי
אש.
למען הדורות הבאים עלינו לכלותינו, בהולידם בנות יפות
משהיו אהובות נעורינו, אהובות מחשכי חדרינו
אהובות שירנו.
|
כתוב לי על תשוקה היא לוחשת
כתוב לי על תשוקת האדם,
היוצא בבוקר סתיו דרך דלת,
לשדות רווים בדם.
|
את כמו שיר אהבה על הבוקר
עוד לפני שחרית הקדושה
אם תגידי לי כן אז תסבי לי אושר
כשתסכימי להיות לי אישה.
|
לו הייתי צייר, על גבעונת בכפר
בית וברוש ונוף ים
אז עצים ביער הייתי חוטב,
לאח, שהלב יהיה חם.
|
בן אדם צריך דבר ראשון לשתות!
אחר כך בא אוכל, בסוף השטויות.
בעיקר בהולכו בגפו במדבר,
כשהשמש קופחת וגרונו כה ניחר.
|
תפרו לי שמלה, שאתפרץ מתוכה
עגולה ונחשקת, יפה ורעה,
מגיחה לעומת הגברים שטרפו
כל חיוך, כל בת קול, כל תנועה
|
לנוכח תנועותייך שעם תנועותיי חברו
לנוכח גניחותייך שבאוזן אך גברו
לנוכח ציפורנייך שבבשר גבי חפרו
ולנוכח נשימותייך שלנצח כמו עצרו
|
הגינה הישנה של סווטלנה
כבר יבשה וקמלה לה מזמן
וחשבתי מדוע לא -
אהיה הצדיק התורן!?
|
עולה גבוה נוסק, מתרסק
אלייך אישה, אל חיק
אדמה רטובה
וכוכבי דובה זהובה.
אהבתיך, שכחתיך - לריק.
|
מהו סוד החילבה, אישה תימנייה?
מהו סוד הבורגול, אישה צוענייה?
מה סוד הגפילטע, אם פולנייה?
ועל מה הוא טוב ליבך, אחות רחמנייה?
|
מיששת פעם שיר
כשהיה עוד טרי
|
אני לטיפותייך
אוחזת בידיי
אני זה זיו פנייך
המאיר את לילותיי.
|
פגשתי את קרן נויבך
במסיבת ריקודים עצבנית בכפר סבא
פתאום שמענו: 'בום טראח!'
והיא הפכה לבובת דרדסבא...
|
עוד שיר אחד ולישון
עוד שיר אחד והביתה
אם לא תכתוב אותו, כיצד יכירו בך
כיצד בכלל ידעו שכאן חיית?
|
אם כל הדמעות אשר זלגו במדינתנו היו עושות דרכן לכינרת
אז לבטח היינו מאושרים
כי מרווים היינו את צמאוננו,
בצערם של אחרים.
|
מרבה לעשן בתוגת גזוזטראות
מרבה לאונן בשעות לא שעות
מרבה ללטף לחיים סמוקות
מרבה להדחיק את מיטב התשוקות
|
יין, יין נובע ממעיינות גן העדן
ועלמות טהורות ונטולות כל מלבוש,
מתרחצות בתוכו וחריפותו בן נוטעת
מחשבות ומזימות שיטריפו כל ראש
|
ישבנים חשופים מול מצוות הן
תרי"ג ותורה שפע אור
שדיים שופעים...
|
זה כמו לראות לאחרונה
את השקיעה על המדבר
זה כמו...
|
זה עולם צעצוע
ואני הרופא
את החולה ולכן אעשה בך
מה שארצה.
|
שלום לכן עורכותיי היקרות
כאורחות גמלים, כחלב הנאקות - הייתן לי כבכי הערבות.
שלא תדעו יותר פת לחם, שתגיעו לגדולות.
|
עירומה בשדה מצאתיך
ללא כסות על גופך הטהור
ומיד אל חיקי אימצתיך
ולחשתי: 'לכפר נחזור'.
|
אומרים כי אהבת אמת
נקנית ביסורים.
אם כך הדבר באמת,
הכיני, יסריני עד אובדן חושים!
|
ומה היא מתכננת
כשמטיילת לבדה בשדה הנוריות?
ואיך היא מאוננת
בתנועות מחזוריות...
|
הפשטתי, ירדתי, עליתי, נכנסתי, הזעתי, גמרתי, חייכתי.
נגעת לי, מיששת לי, ירדת לי, גנחת לי, גמרת לי, צרחת לי,
בורכתי!
|
מצור יגוני חצבתיך,
מכוסה באפר ובדם
אישה יהלום ליטשתיך,
פרח - בדש העולם.
|
לצאת למסעות למרבצים תמוהים בנפש
לדרוך על אדמות שהמתינו לי שנים
לרחוץ ולבשם את לבי הזב מרפש
להיות נבדל במאומה מאחיי המעונים.
|
צועק אל האלוה מול נוף מדבר פראי
כאוב ומיוסר, צרוב מעברי.
|
דבר אחד אדע אהובתי
שעם רדת ליל תהיי כאן לצידי
צמודה אליי כאן במיטתי
ואת חום גופך חולקת עימדי.
|
אם מתיתיהו גמר
לבטח בא על סיפוקו...
|
מדמה אני אותם לרגעים של טוהרה
כפרץ של תשוקה כחווית ההארה
|
לא עוד ספר לא עוד שיר.
לא שקיעה אודמת, לא חריש של ניר.
לא לינה בתבן עלי מזרן חציר.
לא פילה יען מתוק, לא צלעות חזיר.
|
יש לי גם כמה שירי אהבה
עם תיאורים מטונפים של גופך
חרזתי כמה חרוזים נערה
ובחלקם, אני בתוכך.
|
הקטועים מצווארם ועד קצות הציפורניים,
כי מזמן יבש ליבם ולא אבו לו עוד.
עוד תרוצו בשדות, מול בערת צבעי שמיים
עוד תקוצו מחלום, לעולם מרוח יוד!
|
דיברת אל נפשי ממרום בוהקך
עורך צח כשל שליח שכינה
ואם אמרתי מילים שהסעירו ליבך
את לב מי את כיום מרנינה?
|
מקנן בי להט ישמעאלי קדום
להפשיל בחופזה תחתוניי ולפסוע עירום
|
שני שועלונים פוסעים ביער
שני שועלונים
חברם נפל לבור, איבה וצער
שני שועלונים.
|
וודאי את שיערך ברוח כבר היית, פורעת.
שכרון עוז תשוקתך, על שתיי ברכייך אט כורעת.
קולך המתנגן קורא לי ואת כה שופעת
ורק השיבולים, עדים איך מתחתי, שרועה את.
|
תגורי את באזור
אני כבר טעמתי מן הפרי האסור
פחסתי שדיים בעיר הגדולה
זה גורלי, לגדולה, לגדולה!
|
ואם אגיש לך קערה מלאה בבמיה
שקטפתי בשדה ואחר כך טיגנתי במחבת?
או תמרים מתוקים ממחוז מסופוטמיה
התגנבתי וגנבתי לך בלאט?
|
תני לי נשיקה לפני שאת יוצאת
לעוד יום שלם בלעדי.
תני לי נשיקה ובלילה ניפגש
מקווה שגם לפני חלומותיי.
|
בהרים אין תשובה, כבר ניסיתי
גם לא בפכפוך נחלים
בספרים רמיזות, אך דקות הן,
כמו חלקי משפטים אבודים
|
יציאה לטבע, חזרה לאדמה, פכפוך נחלים, ריח פרדסים, לבלוב
תאנים, דבש ברווזים, חומץ חרדונים, רטט ישבנים, שאיבה של
שומנים, גב מתוח, קנה נשימה פתוח, ארבעה כיווני רוח, סוכן
ביטוח, שייט בקריבים, נופש במלדיבים, טרק בהימלאיה.
|
שאו ברכה הנני סנופקין השב עם האביב
חי חיי נווד, עסק די חביב:
עם ריחות הפרדסים אורז את מרכולתי,
זיתים ופת של לחם כפר כדבר סעודתי.
|
|
|
מי אמר שטריקס
זה רק לילדים?
(ארנב מתוסכל). |
|
