|
"אולי כשהנוף יתחיל לרקוד לצלילי העולם, והמהות
תתפוס מקום במעלה היציע, אנשים יהפכו לבני אדם
וכולנו נדבר את שפת הרקיע.."
בחוץ, יום. אבק, סירחון, קצת קשה לי לנשום, צואה בכל מקום,
טינופת מסודרת בערימות בכל פינה, גופות אנשים נשרפות ללא
הפסקה, איש נטול חיים ללא רגליים סוחב עצמו עם גלגליי ברכיים,
אישה מלוכלכת ללא כפות ידיים מבקשת קצת כסף אם אפשר, אני מניח
מטבע על דופן ידה וממשיך
|
בושה. נוגסת בי לאיטה
ממיתה כל חלק חי בגופי
כבר לא אוהב, לא אכפת
מישהו אחר קיים בי.
|
ברגע אחד מוצא עצמו
עובר בדלת הדמיון
מבין ומקבל כאחד.
מתפתל בסבכי העצים, מרחף,
|
את אמרת שאת פוחדת
זה לא אני, שיגע לך בכאב
מחפשת דרך אחרת,
לאהוב... להתאהב.
|
- קחי אותי תשוקה, קלפי אותי
נערי את נשמתי החסרה.
קחי אותי תשוקה, השתמשי בי
ורקדי באהבה...
|
בכל אחד יש אלוהים
האדם נברא בצלמו
|
אור קסום עוטף את העיר..
שחר, עשן, ריח הצואה,
כלב מדמם מהפציעה של קרב הלילה..
|
האחרים יודעים, האחרים מרגישים, האחרים אבודים...
סגור, חשוך, סופג את המציאות, משתוקק לחוות אמת,
וכשזו מגיעה, אור.
|
איך לפעמים הוא לא מכיר את עצמו
מתנהל בפיתולים, ללא רגש או סיפוק
רגע קיים, רגע הוא אבוד.
|
|
|
בן נאוות
המרדות!
פרובוקטור. |
|
