|
"כל האנשים המקסימים מקולקלים, זהו סוד קסמם"
אוסקר ווילד
ילידת 86'
במבט לאחור, קשה לי לדמיין את עצמי צוחקת בסיטואציה שכזו. אבל
מסתבר שזה כן קרה. יכול להיות שהמרגריטה הקפואה שהזמנתי קצת
טשטשה אותי, למרות שהייתי בטוחה בתחילה שאפילו לא שמו בזה
אלכוהול.
|
רצינו להמציא מילה חדשה. שתשמש רק אותנו.
זה נולד מהשיחות האלו, הסתמיות, הריקניות, המאוהבות שבאות אחרי
שעושים את זה.
|
רק ביקשתי להיות הצליל המלוכלך
של הפטיפון, בו הוא היה
אהבת הנעורים המקולקלת
של כל שיריי.
|
אני ג'ונגל פראי של אהבה מזניחה.
ערבותיו מתכהות על צדעי ראשו של מישהו אחר
ואני, כמו פרימה בלרינה, סובבת על קודקודו,
סובבת בלב מתייסר, כבתיבת נגינה.
|
אני נשארת
לחרוץ על מיטתי את חיי.
משפשפת את הגעגוע בין רגליי
והוא נשחק
ודוהה מעט. מעט.
|
וכשאני מביטה, לא נמצאו סימנים מקדימים
לעצב. אף אחד לא טרח לספר על נסיעות
הלוך ושוב בתוך הקרע שעל דפנות לבי וכבר
קשה לי להיאחז בנשימות אחרונות, מפרפרות.
|
שקט, שלפתע אחז בקרביי היה
סכין שהוצמדה לעור, ואני,
שהבטחתי פעם לאהוב עד מוות
ידעתי לאהוב רק את עצמי.
|
פעם פחדתי מכלבים.
היום אני כבר לא מפחדת לדמם אל תוך
כל צלקת באספלט של המדרכות,
אל תוך כל זיכרון שאין בו די.
|
שם, הייתי הנסיכה של כל עלובי הנפש, משלתי רק
בממלכה שבין שתיקתי לבין הלילה ובשטח ההפקר
צמח סיפור חיי כפרא.
|
"זה האבא שלי", כך תגידי, "שומר את הלב
ברווח שבין הגופייה המטונפת
לבין התפר האחרון ברוכסן מכנסיו".
|
החיים שלי נשמעים בפיך כמו מבטא זר
של אדם המבקש למחוק עברו ולהשיל
את המבט המבוהל שהתקבע בתמונת הפורטרט
|
מי שהיה ועודנו חוטא
משליך ממנו את הבעירה
כאילו ניעור אבק השריפה
עם נשיפה משפתיו.
|
אינני גבר לועס טבק ויורק כאב,
חמוש בכובע בוקרים ובקשיחות שרק
מסתירה לב מדמם אל חולצות
פתוחות למחצה.
|
אני רוצה לתזמן את המוות
כמו הריון - בהפסקות החשמל של הנפש,
לדבוק רק בבשרי.
|
בחורף ההוא, הגשמים סטרו לפני אדמה
בסתיו קודם לכן, השלכת התאבדה לרגליה.
והיא לא הבינה
לאן נעלמו הצלקות.
|
בגיל חמש גנבו מדרכות האספלט
מחצית מפניי ונמלטו על גביי נהרות הבכי
של אבי. הוא ביקש לומר,
"את הצלקות תשא דולורס כל חייה
תהיה עצובה וקשה כמו הים".
וידע.
|
אם לא תנשק לי, אחנוק אותך במו ידיי
ואז אחבק,
כך אולי תכנע לי סוף סוף.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
בר רפאלי שווה
בטרוף
כוסית |
|
