|
"הכתיבה האמיתית מגיעה מהעצב."
פילוסוף אלמוני
אתה מתעורר בבוקר בהיר, יום שבת, יום מנוחתך. אתה אוכל משהו,
עם המשפחה. צוחקים, לועסים, פותחים חלון כדי לאוורר. אתה יורד
למטה לעשן, שאחיך לא ייראה אותך מהווה דוגמה רעה. אתה מתלבש,
קופץ לקפה אצל חבר, עוזר לו באיזה פרוייקט של העבודה.
|
אני ודניאלה היינו שונות זו מזו בהרבה מובנים. היא אהבה לצאת
ולבלות, אני אהבתי להסתגר בחדר ולקרוא. היא אהבה מוזיקה רועשת,
אני אהבתי שירים רגועים, כמו אלה של ג'ימי הנדריקס.
|
חברה שאלה אותי למה לא הגעתי לבית-הכנסת ביום כיפור. אמרתי
שאני ואלוהים כבר לא ממש מסתדרים. פעם היינו מבינים אחד את
השנייה מעולה. הייתי מדברת אתו כל לילה. כל לילה מזורגג. והוא
היה מקשיב לי בצורה כזו נעימה, וסידר לי את החיים כמעט איך
שרציתי שהם יסתדרו.
|
את טיפשה, כעסתי על עצמי. צאי מזה. תחיי את חייך. חייכי, דברי
שטויות, אכלי משהו. באמת! כבר כמה ימים לא הכנסת כלום לבטן
הריקה שלך. אי אפשר לאכול כשמחשבות על אובדן מציפות את ראשך.
|
כל חייה עברו לנגד עינייה, כמו סרט רץ. היא גידלה משפחה
לתפארת: בתה הבכירה עמדה להנשא לבחיר לבה, בנה הצעיר אך החל את
לימודיו באוניברסיטה היוקרתית ביותר בעיר.
|
כעבור שעה וחצי היא כבר שכבה במיטתו, ערומה, חצי גופה מכוסה
וחציו השני חשוף. הוא עמד על יד החלון עם סיגריה בידו.
לא, הוא בהחלט לא התאמץ הרבה כדי להשיג אותה. הוא אפילו לא
ביקש.
|
טמיר איבד את אביו כשהיה בן 12. אביו מת מסרטן, גסס לאט-לאט.
יום אחרי יום המשפחה ראתה אותו נגמר להם מול העיניים. וכך,
לאחר 12 שנים שבהן אביו של טמיר היווה את האידאל שלו, ושבהן
האב והבן ניהלו מערכת יחסים כמעט מושלמת, נפטר האב.
|
נמרוד תמיד היה יוצא דופן. מכולם. בגן, בבית הספר, בין החבר'ה.
הוא התנהג על פי השם שלו - תמיד מרד ועשה ההיפך ממה שכולם עשו.
כשביסודי הייתה אופנה שבנים ינקבו חור לעגיל באוזנם, הוא העדיף
לנקב חור כזה באפו. כשהייתה מסיבה שכולם הלכו אליה, הוא לקח
אותי לפינה שקט
|
לעתים נוגע, לעתים מלטף
לפעמים צובט, לפעמים חושף
|
ילדה בוכה
על מה שיהיה
על מה שהיה.
|
שלוש אותיות, משמעות עמוקה.
אבא, חזק ותומך.
|
רק ערבוב צבעי השמיים
ביום בהיר וריק מעננים
|
סליחה שאין בי לעתים שום חמלה,
שאיני מראה כלל אהבה.
|
להתגייס! לשרת את המדינה! לתרום! לתת את המקסימום שאתה יכול
לו! לצאת לקרב! לא להשתמט! זו המדינה שלך, לעזאזל!
|
אני אוהבת עננים. מאוד. פעם, בילדותי, חשבתי שהעננים הם בעצם
כדורים ענקיים של צמר גפן מתוק ושאפשר לאכול אותם אם רק אושיט
את ידי גבוה מספיק. כשהתבגרתי והתברר לי שטעיתי, התאכזבתי
מאוד. לא הייתי מוכנה להאמין שהעננים האלה הם בסך הכל אדי מים.
בסך הכל מים. וזהו.
|
עברנו הרבה. מעט זמן והמון חוויות. מעט עבר אבל הרבה עתיד.
קשה לי לוותר על הכל. גם כשנראה לי כאילו הכל אבוד, שאין דרך
חזרה ושמה שקרה ישפיע על מה שיקרה במובנים חשובים מדי, אני
עדיין לא מוכנה לוותר.
|
לך, שהענקת לי כל-כך הרבה: אושר, שמחה, אהבה, הבנה, אני חבה
תודה ענקית, עצומה. על כל הרגעים המדהימים, על היופי שהכנסת
לחיי, על החום והאהבה. מילאת ארבעה חודשים קסומים בחיי, ועל כך
אני מודה לך מעומק לבי.
|
|
|
המציאות היא
אשליה שנוצרת
מחסך
באלכוהול... |
|
