|
בת עשרים פלוס. במקור מהצפון הרחוק. היום יותר נוברת
בחולות הנגב.
בדרך נס שעדיין לא מצאה לה הסבר הצליחה איכשהו
להתקבל ללימודים גבוהים (בפנטהאוס) וכיום לומדת
מילים באורך שעולה על גובהה.
אבל באותו יום הוא הרגיש אחרת. פתאום היה מלא תקווה ואפילו היה
נדמה לו שהוא העלה קילוגרם או שניים. אתמול הוא פגש את רונה.
אלילה. הוא אמנם היה צריך להרים את הראש כדי להגיד לה שלום, כי
היא גבוהה ממנו בראש, ואולי אפילו יותר, אבל לא היה לו אכפת.
הוא היה מאוהב.
|
אף אחד לא ידע אותה באמת. את נפשה. מה היא רצתה ומה המשיך
להניע אותה במציאות שהייתה סודקת כל נפש אחרת.
|
במבט לאחור המעמד הזה באמת נראה פתטי למישהי כמוני. מה, אני,
נועה אופיר, לא יכולה להשיג גבר? מה פתאום... אפילו עיוור
יתאהב בי... אפילו הומו! ובכן, גלעד לא היה עיוור וגם לא הומו.
למעשה לא היה בו אפילו פגם אחד. פשוט מושלם.
|
זאת הייתה הפנטזיה שלו מאז הפעם הראשונה שגילה שבנות הן לא
איכסה, התמונה היחידה שהייתה עולה במוחו כל פעם שהיה עושה ביד,
פסגת שאיפותיו. ואולם שום שריר לא נע בגופו כאשר עמד בחדר
והביט בה, שוכבת במיטה שלו, איבריה המוצנעים מכוסים אך בקושי
בשמיכת הפלנל המרופטת ש
|
במכתב שמעולם לא הגיע אליך היו אלפי פרפרים
היה עולם שלם מלא חיים
היה לילה של מחשבות
היו שמיים תכולים ושמש קיץ חמימה
|
למה דווקא הוא?
כי הוא מספיק חכם כדי שיהיה מעניין איתו, אבל לא יותר מדי
שיהיה משעמם איתו.
|
דבר איתי. ספר לי על החלב שנגמר בבוקר, על הברוקולי השרוף
שאכלת לארוחת צהריים, על הילד של השכנים ששוב בעט כדור על
האוטו שלך, על הבוס שמפיל עליך עבודה. על כל דבר.
|
הכאב כבר מזמן נתעמם והדמעות יבשו, התיק הכבד לא מסיח את דעתך.
אתה מתנקה מכישלונך, מישיר מבט, מתרכז באותה דמות עלומה,
וממשיך לצעוד. ימים, חודשים, שנים. אתה כבר איבדת תחושת זמן,
התנתקת מהעולם, אין לך עניין בחיים האלה אם אין לך אותה.
|
ואני כבר מזמן למדתי את אורחותיך. האופוריה והאקסטזה צפויים
ומוכרים לי. פעם היו מפתיעים אותי ואילו היום הם עוד נדבך
במהלך יומי. הרי סם אני, רעל, וזהו תפקידי. אני זורם בוורידיך,
מאכל כל שבדרכי ומשאיר טביעת רגל באשר אפנה.
|
|
|
אני לא עושה
סטוצים כי אני
לא שותה קפה.
אחמד אחמד מסביר
פנים להוריו
המודאגים. |
|
