|
טוב למי שעיין בדפיוצר שלי קודם, אז המציאות
השתנתה.. אני כבר לקראת סיום צבא... לוקח לי זמן
להגיב בגלל הצבא... אז סליחה לאלה ששאלו/הגיבו/העירו
לפני שבעה חודשים ולא עניתי...
על עצמי? אני יכולה לדפוק עכשיו משפט נוסך- אדם הוא
עולם ומלואו, אם אתחיל לספר על עצמי לא אגמור... אבל
אנשים שאין להם מה לספר על עצמם המציאו את המשפט
הזה... אז אני אלך איתם...
חיים יפים.
אלינור.
אני בת חודשיים, היא בת חודש, אימא ואבא שלי רוצים לצאת לסרט,
אימא אומרת לאבא: "לשכנים מלמעלה נולדה גם תינוקת קטנה לא
מזמן, בוא נעשה קומבינה איתם, נחסוך קצת כסף ונשים אותן אצל
אותו הבייביסיטר" וככה היה... מגיל חודשיים, הבת של השכנים,
החברה שלי.
|
אבל היא אשמה... היא הייתה צריכה להיות אצל מורן... היא יכלה
לרדת למטה שתי דקות לפני... או אחרי.. היא יכלה ללכת לשירותים
לפני, אז אולי זה לא היה קורה, או שהייתה מוותרת על הכפכפים
המחורבנים, זה היה חוסך לה דקה... דקה שלמה שהכל היה יכל
להשתנות בזכותה...
|
זאת הייתה סתם בובה, שכולה הייתה אדומה, אפילו הצמות שלה, היא
נראתה ישנה, ונתפרה פעמים רבות, ראיתי שהשתמשו בה הרבה וחשבתי
שסבתא בטח שיחקה איתה הרבה, ניסיתי להבין למה יש בובה אדומה
אצל מישהי גדולה כמו סבתא...
|
המשרת קרלוס מביא לנו שמפניה מדיי פעם, חמשת הילדים שיש לי
ולאיזבל חוזרים מבית הספר ויושבים על חיקנו, מספרים איך קיבלו
ציונים גבוהים במתמטיקה וספרות, נותנים נשיקה והולכים לישון,
איזבל משכיבה אותם במיטה, ואנחנו מחלטים להזמין אוכל סיני
|
היא הושיטה יד עם חתיכת לחמניה לברבור שהצטרף לחגיגה, אבל
כשידה התקרבה מדיי הוא רק חטף את חתיכת הלחם וברח. היא התמלאה
עצב, היא רק רצתה לגעת ביופי הענוג של הברבור לדקה אחת, בלובן
הבוהק והאצילות...
|
ישבתי מול הטלפון, זהו, או עכשיו אתקשר הכל ישתנה, ולא אוכל
להחזיר כלום אחורה, ידעתי שברגע שאעשה את זה אוכיח לעצמי שכל
מה שקורה לי לא מקרי, לא סתם, זה משהו שרודף אותי כל חיי, משהו
שאני...
|
הוא חזר, לבוש בחלוק לבן עם ציורים קטנים וטיפשיים של עלים
כחולים שהכריחו אותנו ללבוש כאן, הוא העביר את ידו על ראשו
הקרח, צלע את דרכו אל מיטתו והביט בי לרגע, טפח על קרחתו החדשה
בחיוך ואמר: "נחמד, אה?".
|
לפתע הוא נכנס לחדר, הוא מתיישב לידי ומביט בי, אני לא כל כך
בטוחה בהרבה דברים, אבל הייתי בטוחה בדבר אחד, הוא היה אמיתי,
ללא ספק.. ניסיתי להפעיל נגדו את תחושת הספק שרדפה אותי עם כל
תנועה ונשימה וכל מחשבה, אבל ליבי שטף אותי בחום של תודעה, הוא
אמיתי.
|
חפנתי את פניי בין שתי ידיי ונאנחתי, עדנה התיישבה על המיטה
לידי והביטה בפילון החרסינה שרסיסיו שכבו מפוזרים ליד
הכדורסל.
ישבנו ככה אולי חמש דקות: "עדנה" ניסיתי.. היא קמה, ניגשה אל
הרסיסים והחלה לאסוף אותם בידיים רועדות, לאחר שאספה את הכל
יצאה מהחדר.
|
מה פתאום שייפרד ממנה? היא ממש לא מתכוונת לתת לזה לקרות בכזאת
קלות, היא נשבעה, ביום שהכירה אותו, שלא תיתן לאף אחד, או אחת,
לקחת אותו ממנה, והיא בטח לא תיתן לזה לקרות עכשיו!
|
הוא עשה דבר שמעולם לא עשה, הוא קם ממקומו הביט לאביו בעיניים
ואמר "תעזוב אותה!!!" הוא לא אמר, הוא צרח, הוא הרעיד את
הקירות, ויחד איתם רעד כל עולמו, כל המציאות של חייו, הוא כל
כך כעס... שנים של מכות, של תסכול, של שנאה בתוך שתי מילים כל
כך פשוטות לכאורה
|
התחשק לי לצעוק, לקרוע את השימלה הכבדה מעלי, לעשות משהו
שיזעזע אותם, שיביטו בי וישאלו: "ומה את רוצה?".
וזה לא מה שרציתי, לא רציתי לשבת שם, להביט בהם מנסים למכור
אותי כמו חפץ, רק כדי לקבל כבוד גדול למשפחה...
|
אני מתרוצצת בכל החדר, מתחילה להיות כבר באמת חסרת מנוחה, יש
מן צמרמורת כזאת בגב, מכירים אותה? היא מטפסת ומטפסת ואז
נעצרת, ממש לפני שהיא עוברת את הגרון ומגיעה לפה, שם היא
נשארת, יוצרת מן גוש כבד שקצת קשה לבלוע אותו, קצת מאמץ והוא
יורד בחזרה, מחכה קצת וחוזר.
|
היא נוגעת קלות בבטנה, זוכרת לא להשאיר את ידה שם זמן רב, היא
מרגישה איך הוא עוקב אחרי התנועות, האוויר כל כך קר, היא
מרגישה את הנחיריים שלה מתרטבים, נשיפה קלה מוציאה עוד עשן
לבנבן מפיה, הפעם הבל הפה באוויר הקר, ולא עשן הסיגריה: "זה לא
משנה, מחר זה ייגמר".
|
האמת שזה דיי קשה, כי תשמעו, שבעים, שמונים, לפעמים תשעים שנה
משקיעים בהם, מטפחים אותם, רודפים אחריהם, ודווקא כשמתחילים
להיקשר- הם נפטרים... מבאס..
|
אני בחיים לא אשכח את ההרגשה הזאת, שהם לקחו אותי ממנה, האמת
שאני לא בטוח שהיא כל כך התנגדה, הם פשוט ליטפו אותה והרגיעו
אותה, והיא, אימא, הסתכלה עלי במבט עצוב, מהורהר, כאילו היא
משלימה עם גורלה, היא ידעה שזה מה שיקרה, זאת לא הפעם הראשונה.
|
"שום דבר לא באשמתה", הוא תקע בי מבט מלא שנאה ואני רציתי
לבכות... לא התכוונתי לשבור לך עוד סוס, גיא... זה לא היה
בכוונה... אני... רציתי שהיא תעוף, זה הכל... ניסיתי להגיד לו,
אז הוצאתי צעקה קצרה ואז עוד כמה צעקות ארוכות ודקות, ניסיתי
להסביר...
|
מאידניק ועורביי השנאה
גדרות תיל עבות
ורק נעל אחת אדומה
בין שישה מליון אפורות,
|
היד כבדה ועייפה
העור אפור ומקומט
הכתפיים שמוטות כואבות
תחת הצמר הדק
|
תעזרו לי
נאבדתי
איך הגעתי לכאן?
לאן אני הולכת?
כבר כמה זמן?
|
פותחת את הדלת
מסתכלת לבחוץ
|
האם זה אתה מורה דרך?
האם זה אתה כובש ארץ?
האם זה אתה גיבור שלי?
האם זה אתה דומם מולי...
|
תקווה מחודשת מול שחור העבר
משמעות עמוקה חדשה הוא צבר
עטרת קדושה של אומה ישישה
ששכלה מבניה מליונים שישה.
|
כל כך חרדה עליך
ואולי כבד עליך העפר
ואולי מחניק לריאותיך
שלא תקפא בארון הקר
|
הפחד משתקף בעיניו
מביט בי בעצב נורא
ואני כבר יודעת מזמן
שפה הדרך נגמרה
הים מלטף את גופו
גונח כואב, משתעל
ואני שומעת את ליבו
בכוחות אחרונים משתולל
|
אני גופי הוא אתה
רחמי נתן לך חיים
ועכשיו ליבי מת
אוחז באפר המתים
|
יום אחד אני אעוף מכאן
לא אביט לאחור
אשכח אתכם מליבי
לעולם לא אחזור
|
כשאתה גדל
אתה מבין אנשים יותר
|
לא כל כך מבינה
אבל דמעה רודפת דמעה...
אין ממש הסבר
אין ממש סיבה
לא געגוע, לא כאב..
בעצם, כבר לא בטוחה..
|
יש כל כך הרבה שירים עליה, סיפורים ונפלאות.. אנשים חצו ימים
וארצות לחפש אותה.. אז היא חייבת להיות קיימת.. אבל האמת? כמה
ששמעתי עליה מעולם לא פגשתי בה, ואני לא בטוח שאפגוש.. אני לא
בטוח שיש מה לפגוש...
|
כמה צער, אבל ואובדן יכול להיות על אדם אחד, חלל ריק שאי אפשר
למלאו ופצע שלא יכול להגליד... אם זה כך... כמה חלל ואובדן יכל
להיות על שישה מליון בני אדם? אחד אחד, כל אחד הוא סיפור, וכל
סיפור הוא עולם ומלואו.
|
אני נורא אוהבת את אבא, ואבא נורא אוהב אותי, אבא אוהב אותי
יותר מכולם, מכל הבנות שלו ומכל הבנים שלו ומאימא ומסבתא, אולי
כי אני הכי קטנה, אולי כי אני הכי יפה מכל הבנים והבנות שלו,
ושמונה ילדים זה הרבה בשביל אבא אחד, ואבא שלי הוא באמת האבא
המיוחד שלי.
|
ולא כאברהם אבינו. מעולם לא בחרתי להקריב אותך על אף מזבח.
היתה זו איבה יוקדת וחסרת רחמים. היא זו שלקחה אותך ממני
לעולמים. ולא כאברהם אבינו, הבחירה לא ניתנה לי.
|
|
|
נכון יפה איך
שציחצחתי
שיניים?
האיש האדום בצד |
|
