|
אלין, 74', יצרנית של מילים (עדיין לא בסיטונאות),
גונבת מחשבות, משלימה משפטים, ועושה כלים...
היא אוחזת בגרב לבנה ובתנועת יד מהירה ומנוסה תולה את הגרב על
חבל הכביסה בעזרת האטב המנוסה לא פחות. פניה תמיד אוחזות ארשת
עייפה. מאחוריה חוויות קשות כך נראה, אולי איזה אבל או שניים
או לפחות איזה צער.
|
"מה קרה?" היא שואלת. ושוב אני יודעת שממנה לא אוכל להסתיר.
היא כואבת את כאבי יותר ממה שכואב לי באמת. אני מספרת הכל אבל
בדרך כלל בדיעבד. ממנה למדתי להסתיר בזמן אמת ולחשוף רק כשעבר.
|
כבר בבוקר הבנתי שזה עומד להיות יום לא רגיל. היום הזה התחיל
רגיל לגמרי אבל כבר בבוקר כשהתעוררתי הייתה לי תחושה בבטן
שמשהו או מישהו לא רגיל יצוץ בו.
די הצלחתי להתעלם מהתחושה הזו במהלך היום אבל בלילה כשהדולפין
מהפוסטר שלי עשה לעברי "פסססס..." אמרתי לעצמי -
|
כשאני מתגעגעת לעצמי אני משתדלת להזיע.
ריח הזיעה מזכיר לי את עצמי בלי המעטפת הפלסטית של ריחות
הטיפוח היום-יומיים.
|
האור תמיד סימל את הפער הרב בין השיחות שהיו לנו גוף-גוף לבין
השיחות שפה-לשפה. וכאות פרידה משיחות גוף-גוף, כשהיה מגיח
האור, היינו מנהלים שיחת בוקר-גוף ויוצאים החוצה אל הפער.
|
הגעתי אליה בדרכים עקלקלות, דרך ארוכה מייגעת. היו פעמים
שעצרתי לנוח וחשבתי שכבר לא אמצא אותה. באחד הרגעים של המנוחה
והרפיה היא הגיחה ואורה צהוב בוהק.
|
הכל בחיים זה תשתיות. בניתי לי תשתית של חופש, שכרתי דירה לבד.
אחלה של תשתית. לעשות כלים כשבא לי, לזרוק את הזבל כשמתאים לי,
וחלילה לא כשמישהו אמר כי צריך. תשתית לכתוב בשקט, להיכנס לתוך
עצמי ולתת בחופש רב את כל העוצמה שלי לתוך נייר תמים.
|
היכן נעלמתם לי, כל הפרצופים שאהבתי? נראה היה שאתם אוהבים
אותי חזרה. גם אתם עשיתם מנוי למנגנון החדיש והמשוכלל ההוא של
ההדחקה? היה מבצע, הא? גם אני נרשמתי למנוי הארור הזה.
|
|
|
אם כל העולם על
הכתפיים של
אטלס, אז על מה
הוא עומד? |
|
