|
ואתה היית המשוגע.
בחופשותיך המעטות מבית החולים נהגת לשוטט ברחובות, והם דאגו
לתפור לך כותונת משוגעים רזרבית, נוסף על זו שהותרת בבית
החולים.
|
המוות מחליק על לחיי
בלטיפתו הדורסנית..
|
וכשיובא גופו
נטול-חיים,
למשרפות
|
הלילה מהדהדים בתוכי דברים
בקול נוקב של קריין טקסי זיכרון.
כבר בכיתי בכי של געגוע טהור,
אולי מחמת עשן המדורות שעלה השמימה
|
ויום אחד,
כשהטירוף יסיר את טפריו מעורי הצפוד,
למוד הסבל
|
ורק אחד מהם מחה,
יחיד מדור:
"אל תפגעו בו
לרעה.
הבה נרים אותו
ונשליכהו
אל הבור"...
|
לא אוכל להתיק את עיניי מהיופי הזה,
גם בשעה שהרכבת דוהרת למוות.
|
מילים הן מלחמות בדל-שפתיים
|
מישהו צוחק.
והדחק נעשה קשה, קשה מנשוא.
|
קמטי המרירות
נטוו סביב שפתיה..
|
האם הייתי צריכה לאפשר לעצמי להישאב, להתרכז, להתכנס לתוך אותה
נקודה בראש, שצורתה כעין משפך הפוך, לצאת מהגוף, להיסחף בזרם
האוויר שנשא אותי.
|
|
|
זה היה בוקר
רגיל, השמש
ליטפה את החלון
וזרקה אור לתוך
המשרד האפל שלי,
התעוררתי על
השולחן עם ריר
שנזל על המקלדת,
קמתי וחילצתי
עצמות,
ניגשתי לחלון,
פתחתי אותו...
ואז זה היכה
בי!
יאשה, עבד פעם
במגדלי התאומים,
בקטע מיצירתו
האחרונה. |
|
