|
נולדתי שם. גדלתי גם שם. שמי הוא כשם של הגאון
מוילנה, העיר בה נולדתי וגדלתי, אך קיבלתי אותו
להנצחת שמו של סבא שנהרג במלחמה. לכאן הגעתי כבר
אחרי הצבא. המשכתי לגדול, לשרת במילאים, להשתתף
במלחמות ובדיכוי המיעוטים. הצטרפתי לקיבוץ, לא צעיר
ועני אלא ותיק ועשיר.ילדים, נכדים, אסונות וגם שגרה,
כמו לכולם.
תמיד כתבתי שירים ואפילו בכמה שפות. השתדלתי לעשות
רק מה שאוהב, אבל זה אומר להתפזר בהרבה תחומים. אז
אני כותב, מתרגם, מנסה לכתוב ספר, מצלם, יוצר
קליפים, בעיקר על המשפחה אבל לא רק, רוקד סלוניים,
שומע מוסיקה, משוגע על נכדים, על מכבי נתניה ומסור
לג'ודו.
שחור, קירח לגמרי, לבוש שחורים ועטור טבעות זהב כמעט על כל
אצבע. שרשרת עם צלב גדול מקשטת את החזה הענק שלו. רק הסמל הלבן
של "נייק" על הברט השחור מקלקל במקצת את ההופעה המרשימה ואפילו
אצילית משהו.
|
אני חי ולא חי, זה כמו סיוט, כמו חלום.
מאז שאת לא איתי אני מרגיש יתום.
רוצה להשלים את מה שלא הספקת,
מנסה להמשיך בדרך שהלכת.
|
"כולם למשוך את הזין כלפי מטה! מהר!"
כך צועק לנו טיפוס קטן במדים שצץ לו מאחת הדלתות. אנחנו עומדים
בתור על ספסל עץ ארוך, כמו אווזים, אחד אחרי השני, ערומים
לגמרי וביד ימין מחזיקים את איבר מיננו כפקודת הקצין.
|
|
|
-"אמרי לי
יקירתי, האם
מעולם לא רצית
להיות גבר?"
-"לא, לא
במיוחד, ואתה?" |
|
