|
...והגוף שלי זועק, למה אני זונח אותו, למה אני מתכחש לכאב,
ואני משיב לו בכעס: הכאב שלך הוא כלום, הבדידות והפחד כואבים
יותר...
|
אהובה...
מכל הגשרים בעולם שלי
של נייר.
|
כתם של אור מוטל למרגלותי
ואני מתכופף לגעת ולהרים
הוא מלטף את כפות ידי -
ואני מסכים.
|
אזכור
את מרחב השדות
ביער סוכך
טופפו כפות רגלינו.
|
כמו חושך מר מופלא מעיני אדם
|
רק אתמול סיפרת לי על
פריחת הכלניות בחורף שעבר
ועל הגבעה ועל הרגבים
שאספו אותך
ודמך
עולה בהם וזועק.
|
ועיני דוממות.
לעולם לא אבין מדוע.
דמעות היורה הפורה
בבדידות המוות קורא
|
אני האיש שאוכל בדמי ימיו
אני האיש שמת בדמיו
אני האיש
גשה הלום
|
היה טוב אלי
אני שקטפתי חצבים בסתיו
בגבעות היחפות של השומרון
בין אבנים מהמאה שעברה.
|
דרכים לא ברורות מובילות
בין עפר וקוצים
למקום אשר בו
לבסוף נפגשים כולם.
|
משלים של משי ודימויי פלדה
|
...גם הגלים חוזרים לים,
ונושאים איתם את מחשבות האדם,
את החול,
ואת המבט הדומם של הבדידות.
|
בוא,
אפתח לך את דלתי,
הכנס וראה הכל.
הכל שלי, לא אסתיר דבר
|
תן לי את הכח לדעת
ולהרגיש את שאינני יודע
|
בסוף המכתב
את שמי אשלח
ובין שורותיו.
וידעתי - הן תסלח,
אהובי,
על מסגרת וכתב.
|
את כל יגוני
את נימי דמעותי
פרשתי שתי-וערב
ואביט נכלם -
התקח ?
|
"עבור." בין דרכי עפר
בין אקליפטוסים באור חיוור של חורף
בדרך בין דקירות עצי לימונים. "סוף".
אבק של דרכי עפר. ואקליפטוסים.
|
אדם מבוגר
על מה אתה חושב
רק אתמול נולדת
וכבר אתה כותב שירים
|
"אל תלך"
האם אתה שומע
אולי חלשים אותותי
על מיטת ערש דווי גווע
הפרח
ששלחתי אליך.
|
היה שלום, אהבתיך מאוד,
קשה כל כך הפרידה.
השמש טבעה בים דומם,
הירח טיפס בגדה.
|
|
|
אם היא נותנת
שתיתן עד הסוף
עוד משפט שהוצא
מהקונטקטס... |
|
