|
...והגוף שלי זועק, למה אני זונח אותו, למה אני מתכחש לכאב,
ואני משיב לו בכעס: הכאב שלך הוא כלום, הבדידות והפחד כואבים
יותר...
|
אהובה...
מכל הגשרים בעולם שלי
של נייר.
|
כתם של אור מוטל למרגלותי
ואני מתכופף לגעת ולהרים
הוא מלטף את כפות ידי -
ואני מסכים.
|
אזכור
את מרחב השדות
ביער סוכך
טופפו כפות רגלינו.
|
כמו חושך מר מופלא מעיני אדם
|
רק אתמול סיפרת לי על
פריחת הכלניות בחורף שעבר
ועל הגבעה ועל הרגבים
שאספו אותך
ודמך
עולה בהם וזועק.
|
ועיני דוממות.
לעולם לא אבין מדוע.
דמעות היורה הפורה
בבדידות המוות קורא
|
אני האיש שאוכל בדמי ימיו
אני האיש שמת בדמיו
אני האיש
גשה הלום
|
היה טוב אלי
אני שקטפתי חצבים בסתיו
בגבעות היחפות של השומרון
בין אבנים מהמאה שעברה.
|
דרכים לא ברורות מובילות
בין עפר וקוצים
למקום אשר בו
לבסוף נפגשים כולם.
|
משלים של משי ודימויי פלדה
|
...גם הגלים חוזרים לים,
ונושאים איתם את מחשבות האדם,
את החול,
ואת המבט הדומם של הבדידות.
|
בוא,
אפתח לך את דלתי,
הכנס וראה הכל.
הכל שלי, לא אסתיר דבר
|
תן לי את הכח לדעת
ולהרגיש את שאינני יודע
|
בסוף המכתב
את שמי אשלח
ובין שורותיו.
וידעתי - הן תסלח,
אהובי,
על מסגרת וכתב.
|
את כל יגוני
את נימי דמעותי
פרשתי שתי-וערב
ואביט נכלם -
התקח ?
|
"עבור." בין דרכי עפר
בין אקליפטוסים באור חיוור של חורף
בדרך בין דקירות עצי לימונים. "סוף".
אבק של דרכי עפר. ואקליפטוסים.
|
אדם מבוגר
על מה אתה חושב
רק אתמול נולדת
וכבר אתה כותב שירים
|
"אל תלך"
האם אתה שומע
אולי חלשים אותותי
על מיטת ערש דווי גווע
הפרח
ששלחתי אליך.
|
היה שלום, אהבתיך מאוד,
קשה כל כך הפרידה.
השמש טבעה בים דומם,
הירח טיפס בגדה.
|
|
|
... ואז הוא
אומר לי "זה כמו
בסרטים, הרי
בסרטים השחקנים
לא מתים באמת,
הם עושים
כאילו..."
אפילו לא עניתי
לו, רק חייכתי.
אנשים יכולים
להיות ממש
טיפשים לפעמים
חדש אדיש ומשומש |
|
