|
היי כולם! ברוכים הבאים לדפיוצר של אלי, זאת אני. מה
שלומכם היום? אני מקווה שהכל טוב, כי בסה"כ העולם
הוא מקום נחמד, כדאי להנות ממנו. ומה עוד? יש לי פה
צרור יצירות שאני מקווה שתהנו לקרוא...
רציתי רק לומר תודה לכל האנשים שאוהבים אותי, שונאים
אותי, שמחים איתי, מעציבים אותי, מעריצים אותי
ודורכים עליי - בלעדיכם היצירות שלי היו די
חיוורות...
אז נא למרוח חיוך מתוח ככה מאוזן אחת לשניה ולהישען
אחורה, כולי שלכם!
רגב, לדבר זה לא תמיד מה שצריך. במיוחד לא כשהייתי צריכה שתביט
בי ותהנהן. במיוחד לא כשרציתי חיבוק, חצי חיוך, הסכמה,
הקשבה...
|
האמת היא שהיא לא אהבה את עצמה כל כך. היא בזבזה המון אנרגיות
בלהסתיר את זה מכולם ומעצמה. אבל היא ידעה את זה. ובכל פעם
שכבר אזלו לה האנרגיות היה לה "פרץ אמת", ככה היא קראה לזה.
פשוט תפסה מישהו אקראי ושפכה את הלב בפניו. היה לה די קשה...
|
הדובי שלי במקור אדום. היום הוא ורוד, אבל אל תגלו! הוא קצת
מתבייש בזה...
האמת, הוא דובי ממש חביב. פעם, קצת מעל הזנב מאחור, היה לו
טיקט כזה לבן (עם הזמן הוא הצהיב). הטיקט הזה נורא הרגיז אותי!
ממתי יש לדובים טיקט מעל הזנב?
|
"למה ציפורים פתאום מופיעות בכל פעם שאני בוכה?" ככה היא כתבה
לי. "אני מסתכלת עליך ואני רואה אותך כל הזמן. אני זוכרת אותך.
זה לא נראה ככה, אבל אתה שם, אצלי."
|
Careful, careful, little child
Don't you stay up late.
|
"בואי, בואי", כך אמרו לי כבר שנים
ואולי השארתי מאחור כמה דברים טובים
|
אני לא רוצה לחשוב עליך יותר
לא רוצה לכתוב עליך יותר...
|
אתמול בערב יד ביד
אחד ביחד
אחד
לבד.
|
הילד בצבא
לימודים עוד מחכים לו
הוא יהיה רופא, עורך דין
או אולי סתם מה שבא לו
|
וכל הרסיסים שנשארו פה
מהמלחמה האחרונה -
תפקידי.
|
אני מריחה את התווים
שמהווים חולית חיבור
ביני ובינך.
|
מיליון מילים אכתוב
על העיניים שלך.
|
אין לי הזכות לדבר
בסבלי לעומת אחרים
אך אזלו כוחותיי
|
והנה עידן חדש
מאחור אדם נואש
|
בודדה כמלכת יופי,
יפה כמכשפה.
|
אבן צורחת
בלילה, ומחט
דוקרת עד דם
שלגיה כמו אדם.
|
והבטתי אחור
בחטף, בחטף,
לא עוד נפשות, רק צבעים.
|
כואב לי הלב,
זה היה הראש אתמול.
|
בית הכלא הזה
לא עוד כולא בלבד,
אלא גם מחשל.
|
צורח לעזרה
מעולם לא היית שם!
רצחת אותו
הוא לבד.
|
ואולי רגע הקסם שנשאר
בצורת אבק על בגדים ונותר
ונותר שלי, אולי גם שלך
אבד...
|
אל תשקרי לי,
אני יודעת שכואב לך
גם אני נעולה
בכלוב אדום מקרח.
|
התינוק הזוחל על הסלע החם
דוקר הוא, שורט, לו מכאיב
הפנים הללו, דמעות של דם
ושרידים ארורים של אביב
|
ואני לא יודעת מה לעשות, ואני מזיינת לכולם במוח ו... ואז אני
הולכת לישון. עם גורי, הדובי שלי, כי ההורים שלי עדיין לא
מרשים לי לישון אצל החבר שלי, למרות שאנחנו יחד שנה.
|
בפולין לא בכיתי.
בהתחלה היינו בגטו ורשה, ליד שרידי החומה. החומה, נו, זאת
מ"הפסנתרן". ההיא שהילד הקטן ניסה לעבור מתחתיה ולא הצליח...
הדלקתי נר נשמה
|
הילדות הייתה לנו ממתק נהדר, שתמיד לבסוף מסתיים, ומשם ההמשך
ברובו יהיה מר - צריך למצוא טעם תואם.
|
אירוני איך שקופצות לי פרסומות שמקשות עליי לכתוב לך, עליך,
וכל מיני הודעות מכל מני אנשים שנורא נהנים לדבר איתי...
|
שבת הלבנה, הטהורה והקדושה... לפעמים היא מבקרת אותי.
בלילה האחרון קראתי את שלי לפני שינה, ואז היא הגיעה. הייתה
שחומת עור, בריאה וקורנת. פניה המחייכים מלאים היו בצבע, על
ראשה כיסוי בלבן, בלבן.
|
שלושה דברים. שלושה זה מה שצריך לספק, אחרת זה לא יהיה
טיפולוגי!
|
יש לנו מעטה של פלסטיק מסביב לבית, מסביב לכלב, מסביב לחדר,
מסביבנו. פלסטיק. כמו עדשה בעין. מי קבע שעם עדשות רואים יותר
טוב? פלסטיק זה 100% מלאכותי. אנשים טובים צועדים לידנו,
ואנחנו שכחנו להסתכל.
|
ובינתיים הוא נשאר בביתו הגדול, חולם וחי וממשיך בהכל, וגם
אני...
אבל החיים כבר לא יהיו כאלה פשוטים אף פעם. תתמודדו עם זה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מאחר והעיסוק
המטופש בשאלה
"מיהו חרגול?"
חצה זה מכבר את
גבול הטעם הטוב,
החלטתי בזאת את
זהותי
האמיתית...
אני זה שחותם את
סלוגניו במילה:
חרגול |
|
