|
אלי בגו
נולד בשנת 77 בעיר צפונית ליד אגם כחול.
Life is just what happens to you
While your busy making other plans
זה ללא ספק אחד הימים האחרונים, אולי האחרון. ההכרה שזה הסוף,
אבל ממש הסוף, מגיעה אליך שאתה מפסיק לספור בימים ועובר לספור
בשעות. אז הריח של הסוף ממש חודר לנחיריים, מועקה פושטת בחלל
החזה כאילו מישהו מושך לך את הריאות בעוצמה כלפי מטה, הפחד התת
מודע משתולל בור
|
ככל שדחתה אותו כך נמשך אליה , מעולם לא ראה אותה כך, כועסת,
בוערת, מבעבעת. עוררה את תאוותו. כיכר פיקדילי במרחק של תחנת
רכבת אחת אך הדרך לפיקדילי שבליבה ארוכה ומפותלת. אסר על עצמו
לאבד אותה, עכשיו הזמן להסתער, לכבוש את רגשותיה.
|
אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ. בטלוויזיה זה נראה רחוק, באנגלית
והרבה צבעים. בחוץ לארץ יש הרבה עצים בכל מיני צבעים, הרים עם
פסגות מושלגות, בתים יפים ואוויר צלול, ממש חלום.
|
כך היא מצאה עצמה עומדת מולו, מסתירה את רטט ליבה ואת החום הרך
בין חלציה לא מגלה. "חבל, אם היו כאן עוד כמה חבר'ה היינו כבר
למטה" אמר. נדמה היה לה שדמעה זולגת על לחיו, אך מיד הבינה
שזהו אגל שתפח יתר מידתו וצנח מגבינו, גבר כמוהו לא יבכה באמצע
הקרב.
|
כמו בכל שנה, החבר'ה התאספו על המדשאה בסמוך לחורשה. תחילה
הסתודדו בקבוצות קטנות ולאחר שעה קלה התגבשו יחדיו, דיברו חרש.
|
"צא החוצה! לך ואל תחזור, הכול נגמר" צעקה במלוא גרון ומצחה
נחרש תלמים.
אחזתי בתיק הצד שלי, הכנסתי בזריזות חפצים שהצבתי בדירתה
כמחווה של רצון זוגיות טוב ויצאתי אל ליל אביב קריר. שאפתי את
האוויר שהגיע מחשכת הים והרהרתי לעצמי איך מתעתע בנו הגורל.
|
הכורסה לא הפסיקה להתנדנד בחדר הקטן, משמיעה קולות צרימה חד
גוניים שלא הפריעו לאוזניה הרפות של פנינה. כבר כמה שעות היא
יושבת עליה ומנדנדת עצמה, מה כבר יש לה לעשות.
|
שבוע ימים לאחר תחילת ההפלגה ירד למטבח הקפטן, קריסטופר, או
איך שהמלחים קוראים לו קולומבוס, אבל אני קורא לו קולומבו. למה
קולומבו? בגלל הכובע המשונה שהוא חובש, עליו מתנוססת נוצה
אדומה של תוכי, וזה הזכיר לי את התוכי קולומבו שתמיד נמצא על
גג הבית שלי בליסבון.
|
מי שעולה על הרכבת הזו לא חוזר, כך אומרים.
פעם בשבוע, בדרך כלל ביום ראשון, חולפת רכבת כזו במסילה שבסמוך
לכפר. היא מגיעה מאחורי ההרים המשוננים, חוצה את השדה הירוק
ורחב הידיים שלנו וממשיכה לדרכה במורד העמק. דחוסים בה כל כך
הרבה אנשים שכבר אני לא מבין איך
|
אֵיךְ הַזְּמַן שׁוּב מִזְדַּחֵל לוֹ לְאִטּוֹ
כְּמוֹ נַחֵשׁ לָאֶה בִּשְׁנַת חוֹרְפוֹ
עֲנָנִים מִן הַיָּם מְכַסִּים אֶת הַיָּמִים
מִבַּעַד לַחַלּוֹן בּוֹהֶה בְּצַמְּרוֹת עֵצִים
|
ישנם מרחבים מוריקים, שדות תותים
שם לפעמים, לוסי מרחפת ברקיע יהלומים
|
לחי תינוק סמוקה מחיוך
על רוך מרבד זוחל לאם פשוטת ידיים
בוגר הפך, דרכו מפלס בין עול למשא
מכל פינה חושפי שיניים
|
החמה גוועה וליל השחור עלה
גבעולים איכר ואיכרה נמים בנחת על יצועם
רשרושי פסיעות בהס ליל השדמה
שחור הליל האדים לקול גוויעה נאלמה, עלומה
|
בקצה השביל, גג אדום וארובה
בית עם הנוף הכי יפה בכפר, בודד ומוזר
בעמק נחל כחול נשקף, ארוך כנחש, נכרך סביב גרונה
מסביב גבעות זוהרות, כלחי תינוק
|
ערב של יום סגריר
אני יושב וצופה בילדים משחקים
אני יכול לראות פרצופים מחייכים
אך לא לעברי
|
היו הייתה פעם, או אולי פעמיים
משחקת בדמיון, דרקונים יורקי אש משתוללים בראש
הליצן צוחק עלינו, היא צוחקת על העולם
עולם בלי בעיות, רק חלומות
|
הנה אני, אני אתם, כולנו ביחד
בורחים כמו עכברים מפני חתולים, מפני החיים
קופצים מהמרחבים לתוך קוביות כמו סרדין בים הקופץ לסל הדייג
I'm crying.
|
יצא זקן מביתו הקט
בתוך תיקו תפוח עץ כרך
ולידו כרך תפוח עץ נוסף
אולי יראה אותה שוב
|
פתחתי חלון אל שדות ירוקים
שם באופק שיירת חיילים
|
להט יום קיץ נזרק על החוף
השמש שולחת קרניה צולפת בעוז
גרגירי חול זהוב יוקדים בוערים
צורבים כל כף רגל רעננה לקול שבירת גלים
|
נחליאלי קטן יושב על אדן חלוני
מבשר על בואם של ימים קרים
חצבים מלבלבים בכרמים
עומדים כניצבים, זקופים גאים
|
שובי אליי כלה צחורה
בבגדי כלולותייך מסתתרת את אי שם
|
מה לך הולך שפוף עצוב
פניך נפלו, לאונרד לאונרד
לא היו כתמול שלשום
לאונרד לאונרד
|
בואי אליי יפתי כלתי
אל מגדל השן שלי
|
הַשֶּׁמֶשׁ נָשְׁקָה לַיָּם
צְאוּ מַלָּחִים עַל סְפִינוֹתֵיכֶם, רִדְפוּהָ
בְּשִׁקְשׁוּק מִפְרָשִים, בְּרַעַד לֵבָב
אֶל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת
|
עלים קמלים, מרשרשים
בשדה שכוח צבעים
דורשים, מתאווים
למים חיים
|
שם ראיתיך לראשונה
תמירה עם חיוך נחבא
|
במחילות עמוקות התחפרנו
שם חמים ונעים
אור ראשון מטפטף על ראשי ההרים
אז יצאנו החוצה, מתרוצצים ברחבות הגדולים
קן נמלים
|
רַב שֶׁל שִׁבּוֹלִים שְׁפוּפִים
מֵעֵינַיִךְ נִשְׁקָפִים וְעַד סוֹף הָאֹפֶק
רוּחַ מְבַשּ-ֶרֶת בֵּינוֹת הַשִּׁבּוֹלִים
זָרָה אַתְּ לִי וְגַם כּוֹאֶבֶת
|
רוחות רעות גולשות מההרים, ובערים
יש דרכים רבות בהם עוד נצעד
ובצדן סלעים קפואים
אנשים קשים
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
כל האנשים
הבודדים האלה -
מאיפה הם באים? |
|
