|
מרגיש תמיד כאילו נולד אתמול.
גדל גדל גדל תוך שהוא מחפש את עצמו
ולא מצא עד עצם היום הזה.
הוציא לאור שני ספרי שירה.
"ספיץ" - 1979 - בהוצאת "מרים" של "עקד"
"סתרי ראי" - 1989 - בהוצאת "טרקלין" של "עקד"
המסר שלו לקורא:
"אין בפי מלות פשר שיריי.
כאשר הובן... הב הנני.
לך תשורתי
לפשרן של מילים
אשר בכוחן מצאתי
בטאון לרוחי."
באחד הלילות כשאותו כוח סמוי משכה לחדר, ראתה את דמות בעלה
ניצב על מיטתו ודומם מביט בה. היא נאלמה דום במקומה, בלא יכולת
לזוז. דמות הבעל העבירה בגופה אותו שיתוק המונע מרצונות בריחה
את היכולת לפעול.
|
עד קץ הימים ידע דניאל שבכל ימיו לא תהין נפשו להשוותו לאחר,
מחשש פן יפגע בכבודו.
אביו היה בעיניו סמל לאבות, סמל לאנושות בכלל.
וחש הוא שעד יום מותו ישתוקק בעוז לקרוא "אבא" בשעה שקורה הוא
"אימא".
|
בני אדם עלולים להתעורר משנתם למשמע זעקות הפחד והאימה שלו,
יפתחו את תריסי החלונות ויראו אותי רודף אחרי איזה מסכן שרוכב
על אופניים.
תהיה אי הבנה יזמינו משטרה, תהיה חקירה וישליכו אותי למעצר
בבית חולים לחולי רוח...
|
הם לא ידעו לדבר.
הם פיזמו תנועות
שפתיים.
|
את יכולה להיות
הנסיכה היפהפייה
המהלכת בגן הפאר
שבארמון המלוכה
|
מבין הבקעים ראיתי
איש בעל עיניים
לטושות,
|
לא ללכת עירום!
לא ללכת עירום!
|
אחוזי לחות גופך
עולים עד
ענני
אביונך.
|
שרוח שמצאה בי משכן
מוליכתני אל ראש צוקים
בפתלתל.
|
הכיור היה סתום.
היה מאוד פשוט
לתקן זאת.
|
"אולי העיניים שראיתי מתבוננות בי
היו העיניים שלי בלבד.
הרי תמיד הייתי בעל ביקורת עצמית
גבוהה, ודמותי מעולם לא משה ממוחי."
|
מי יבכה להם
מי יזיל דמעה
ופרח על קברם
אייה הוא?
|
הבודדים הרבים
עם המון המשפחה
|
הכוכב שאמור היה
לזהור הלילה
נעלם מהמסלול המוכר.
|
כשאלוהים ייתן לי
את העולם,
|
בטלפון הזעקתי האומן
להדביק טפטים לחגיגה,
ולהכניסו, שברתי הדלת
וברחתי.
|
חייתי בתוך בועה
של חיים
עם פחד מתמיד
של התפוצצות.
|
בזכותך לא הגעתי
למפח - הנפש
בעולם התקשורת.
|
כאן! עכשיו!
אין לה לאורגזמה
כל אוצר של
מילים להשקיט
העונג
|
לו יכלו הם להוליד לעצמם
את הוריהם.
|
המילים יצאו מפי כמו
לבה מלוע הר געש.
מילים שאת כתבת,
|
משתקפים
ברקיע עליונים
מסמיקים ממראות
ארציים.
|
צרידות כאבי
ביקשתי להשמיע
ולספר על דמעתי
שלא ראוה.
|
זה דוחף אותך
אל מתחת לארון
להיחבא ליד אחד
מרגליו,
|
יש רשעים ההולכים
בטח בצד החלשים.
|
ילד אחד תלתלים לו
הלך לגן
|
דומיה, כבר אין צורך
לשאת נשק, על כתף
חלשה מכדי לשאת קליע
בתוכה או סמוך לה
בלב אדם.
|
עמדתי על צוק של תקווה וראיתי נשכחות.
|
לא אחת עמדה דעתי מלכת בעקבות לבי ולא מפני האמונה,
כי אם מפני התיסכול שזו אשר בה נתתי עיני,
היפנתה מבטה אל הריק.
|
כל עולמך מתמוטט כבניין קלפים, משום שכל עולמך לא היה אלא
הונאה עצמית ואשליה קשה, משום שכל מה שראית לא ראית בעין
ריאלית וכל קביעה שלך לדבר או למצב שהוא, הייתה שונה ויפה
מבמציאות.
|
בעוד שלמעשה התעלית מעליו שאתה יכול להרשות לעצמך להיות
אדם ללא אתיקה.
|
|
|
בועז רימר.
תמיד היית כמו
אבא בשבילי.
המלגזן הזועם
מתוודה. |
|
