|
הבוקר הגיע. התעוררתי כשאיסטריל ישנה כשראשה על חזי וידה מקיפה
את צלעותיי. מיד אחריי גם היא התעוררה, היא הביטה בי בחיוך רחב
וצחקקה. "את הראשונה שאי פעם סיפרתי לה על זה."
"לא נורא. אני שמחה שסוף סוף הוצאת את שבלבך."
|
הדמות האפלה התקרבה באיטיות אלי ואל בולזג ששכב לצידי, תנועתה
החרישית כמעט אמרה: 'אין לכם לאן לברוח כדאי שתיכנעו כבר עכשיו
ותנו לאפילה לעטוף אתכם.' הייתי מוכן להישבע שכבר ראיתי את
היצור הזה בעבר.
|
ושוב, צ ר ח ה. אבל הפעם זה לא היה בראש שלי. שמעתי מכיוון
הסלעים שאגה עצומה ומתמשכת של כאב. קפצתי ממקומי, הרמתי את
החרב ויצאתי החוצה. רצתי בכל המהירות אל הכיוון ממנו בא הרעש.
זינקתי מעל התעלה והתחלתי לנוע לאט יותר, דרוך ומוכן למתקפה
|
האיש בעל הגרזן, כנראה מנהיג החבורה, התאושש מיד וקם על רגליו.
הוא אמר איזו מילה בשפה לא מובנת ואז הבנתי למה בדיוק השודדים
לא תקפו אותי. מאחורי האיש יצאו מתוך אפילת הלילה עשרה יצורים
קטנים ומפלצתיים, שכרגע שוחררו מתוך כלוב.
|
לא שמעתי שום דבר ולא יכולתי לחוש בדבר. אבל יכולתי לראות
חושך. בתחילה החושך עמד במקומו, כמו השמיים בלילה רגיל רק ללא
הכוכבים והירח. פתאום החשיכה החלה לנוע. יכולתי לראות כתמים של
חושך נעים בחשיכה בכמה מקומות, תנועות זעירות וכמעט בלתי
מורגשות בתחילה.
|
פעם הייתי אחד מהעצים היפים והאהודים בגן, מאלה שכולם התיישבו
לצדם והתפארו מיופיים. אולם עכשיו הכל השתנה. רק קומץ של אנשים
נח למרגלותיי ונהנה מחברתי. רוב רובם של המטיילים בגן פנו אל
העצים הצעירים יותר. מכל האנשים רק אחת אהבתי. ג'יל היה שמה
|
ניסיתי להמשיך בדרכי אבל לבסוף רגלי הכשילו אותי; התמוטטתי על
הרצפה כשידי בולמות את הנפילה, על החלק שעוד לא נספג על ידי
הכתם האדום. בעודי יושב על ארבע, עיני עצומות, התחלתי לחשוב על
מה שעבר עלי מתחילת מסעי.
|
|
|
למה לבנות אסור
לקרוא מותק,
ולבנים מותר
לקרוא חמוד,
הא?
שואל שאלות |
|
