|
הינה.
גשם ירד והכבישים נקשו. ינאי חלף במהירות בג'סטי, בדרכו
למבשרת, מבטיו מתגנבים וראשו ריק ממחשבות. רק מגע הברך מזכיר
מה עולה אל גדותיו. מדי פעם חייך לעצמו, הכל שקט והכביש הלך
והתעקל. הם נסעו מעל לחצי שעה והקור הורגש כמו נוסע שלישי.
|
אני אוהבת לשים את הזיכרונות אחד אחרי השני כמו נשיקות של
זכוכית. זכוכית היא נוזל חסר שכחה. כמוה, לא ידעתי לשכוח.
|
למעלה, הלב דופק והמבט עוד מושפל. לא כאן, לא כאן. שם, וזוהי
אחרת. החטא בלבו לא משתווה לזה שיעולל , עוד מעט. מילת אהבה לא
נאמרה. איננו כאן, איננה מוגדרת. הלב בוער והגוף אובד.
|
החורף הולך על צעדיך
עורב שיערך השחור עף לדרכו
|
השקט של חמש בבוקר
זוהי שלווה
|
כל הדרך חשבתי עליך יקירי
כל הדרך על ריח העץ השרוף וגופך ההולם בי יקירי
רעדתי יקירי בין גבעות העיר בואך מרקעת החוף
בצל עיר שדיי חורש חולש למרגלות שמים שסועים
מבתי אבן מילות תפילה נלחשות מעלה כמו החמנית אל השמש
רק הריח המר יקירי רק ריחו המר של הדם בר
|
שני ירחים - שתי עיניים בשמי יגוסלביה
כשהילדות הלכו בוולסניקה
משוסעות שפה
תפורה תפר גס בחוטי שדרה
|
ושוב קולו של שום איש
עולה באוזן
כמו מכתש אדירים
שחור משחור חיוכו
|
הרוח נעה בחוץ
זאבי העיר קוראים בקול;
מה יהא בסופו של חורף זאת איני יודעת
|
הוא בא
אני
מעמידה לו את הזין
עם הלשון
|
אולי תנחם נפשי ואקום יום אחד, אנפץ את כבלי וטיפות הרעל אשר
בדמי יחדלו מלשעבדני ושפתיי יחדלו מלחישתן, עת שמש אדומה תלויה
אילמה מעל למים הזעים באינספור כיוונים כמניין גורלות
האהובים...
|
אתמול נכנסתי למראה רטובה; הזיכרונות נדבקו לי לעור. התפשטתי
מהעבר, התפשטתי מההיסטוריה. נשארתי עירומה כמו שלא הייתי
כשנולדתי. עירומה לגמרי.
|
סילביה, ואת תמיד ידעת שהגאות הכי יפה היא מאהבת של השפל.
והים היה תמיד מלוח לך יותר מלכולם, ודמך ניגר לך אז כמו פתן.
אז בבית הקודם בבוסטון כשרצית לקחת את המאהב הכי חזק ולקחת
אותו בפה שלך כדור אחר כדור של הבטחות
|
היא הייתה נערה יפה מאוד, גבוהה מעט מהממוצע, שיער חום בהיר
גולש וגלי. עיניים ירוקות מצוירות כמעט. חתוליות. גומות חן
בשתי הלחיים. סומק ורדרד ( בעיקר בעת מאמץ), וחיוך מקסים.
שמה: אלמור. כך קראו לה הוריה, שני טיפוסים מוזרים מעט עליהם
יורחב אחר כך.
|
|
|
מה אתה עושה?
-"אני לומד
קבלה".
קבלה? זה לא
משהו שמקבלים
במכולת? |
|
