|
ברוכים הבאים לדף היוצר של אלדר, בו תאלצו להתמודד
עם- המוות!
אלדר נולד בינואר 1989. עם הגיל הוא התחיל לקרוא
ספרים, בעיקר פנטזיה, ומדע בדיוני. לילה אחד הוא חלם
חלום, ובבוקר הוא הפך אותו לסיפור, הוא הרכיב עלילה
והמשך וגילה את אהבתו לכתיבה. הוא היה ממציא סיפורים
רבים בראשו, בכל פעם שהיה הולך לבית הספר היה ממשיך
את העלילה, ולעיתים גם חלק אותה עם אנשים אחרים.
היום הוא מפרסם את חלק מהסיפורים שלו פה, בבמה
החדשה, וחושף אותם לקהל הרחב.
הוא גם מעוניין לקבל תגובות על יצירותיו כדי לדעת
איך לשפר אותן ולעשות אותן מעניינות יותר.
הוא צעד ברחוב בביטחון רב, עובר בין כל האנשים בצורה מאיימת,
כאילו הוא הכי חזק ואיש לא יכול עליו. זה העיקרון. אם תראה
שאתה חזק אנשים יחשבו ככה, גם אם זה לא נכון.
|
הוא נעמד נגד המראה, מתרכז בכל הכוח בביתו של ג'ון, במראה
שבסלון של ג'ון. ההשתקפות במראה התחלפה, ובמקום השתקפותו נראה
פתאום חדר מאובק וריק. אל פסע לעבר המראה, האשה הגבוהה צועדת
מאחוריו. היה בוהק אדום חזק, וחדרו של אל נשאר ריק, הראי שלו
עומד במקומו, רגיל.
|
הוא סיבב את ראשו בלבד והביט בכיוון הרעש. משאית היתה במרחק של
לא יותר משני מטרים ממנו. הוא רק עמד במקום ובהה בה, המום,
במשך חצי השנייה שניתנה לו לפני שהמשאית פגעה בו.
|
הדבר היחיד שטוב יותר מללכת ברחוב כשכולם מודעים לכוח שלך, זה
ללכת ברחוב כשרק אתה מודע לו. כולם עוברים לידך, כאילו אתה אדם
רגיל, לא מפחדים או חושדים, אבל אתה מודע לכוח שלך, ואתה מרגיש
עוצמתי יותר.
|
כמעט 7 שנים אחרי שכתבתי את נקמה, החלטתי לכתוב את ההתחלה של
הסיפור שליווה אותי במשך שנים. כבר אז, הרגשתי כאילו חלק גדול
מהעלילה מובן רק לי, וחלק גדול ממנה התגלה לי במשך השנים. אני
מניח שרק ספורים מכירים את סי, אך מבחינתי, הגיע הזמן לספר את
ההתחלה של סיפורו
|
על הרצפה המוכתמת בדם ראה פתק גדול שעליו היו סימנים מוזרים
ולא מובנים. כשהיה קטן המציא כתב סתרים כדי שאיש לא יוכל לקרוא
את מחשבותיו הפרטיות, והוא היחידי שידע אותו, וכעת כתב זה היה
כתוב בדם על הפתק. הוא הרים את הדף וקרא.
|
קרב הגמר עמד להתחיל. ג'וני תקף במהירות, חרבותיו נעות במהירות
מדהימה בידיו. הוא דקר את יריבו במהירות ובלם את המהלומות של
היריב. היריב של ג'וני השתמש בחרב אחת רגילה ובפגיון קצר
והתקשה לעמוד במהירות של ג'וני.
|
זה היה יום קר כשהוא הבין את המשמעות של הכל.
הוא יצא מהבית, נעל אל הדלת, וצעד במהירות לתחנת האוטובוס.
הוא חיכה במשך מספר דקות עד שהגיע האוטובוס, ובינתיים בחן את
האנשים שהמתינו לאוטובוס יחד איתו.
|
לאחר כמה דקות שמתי לב לדבר מוזר, התאריך במחשב היה ה-28
בחודש, אבל אתמול היה יום שבת ה-20 בחודש. לא הספקתי להבין את
פשר הדבר המוזר, כי לאחר כמה שניות שמתי לב שטבעת הנישואין
שמעולם לא הורדתי מידי, גם לאחר מותה, לא היתה על אצבעי.
|
במשך שש-עשרה שנות חיי
אני רואה כאן את אחיי
נלחמים להם בלי דיי
מגנים גם על חיי
|
כשהעולם דמם
והמדבר שמם
ואחד האדם
צעד על ים
נראה דם
שזרם
|
חרוזים אני יורה כמו במלחמה
אז עכשיו תקשיב לי טוב, תפנים את השורה
אתה לא זורם על ביט, זה לא כל כך נורא
אבל עכשיו תעוף מכאן, יש לי עבודה.
|
אני עומד בפתח הבית, מסתכל על גבך ההולך ומתרחק ממני, לא מסוגל
להשלים עם המציאות הנוראה הזו. את צועדת לאט, בצעדים מתונים,
וכל צעד מביא עמו עוד מחשבות.
|
חושך, דממת מוות, אפלה מוחלטת, כאילו הזמן קפא מלכת. כך נראה
כשהמוות מגיע. הוא מגיע לבוש בגלימותיו השחורות, ברדסו השחור
מצל על פניו, סודו הכמוס ביותר. שתי חרבות ארוכות ושחורות
נמצאות בנדניהן השחורים המקרקשים על ירכיו של המוות בעודו
צועד.
|
שלוש, שתיים, אחת... הזמן נגמר, השעון נעצר, הגיע המחר. דם
נספג באדמה הקשה, לצידן של הדמעות הרבות, כל בכי נשמע מרחוק.
סכין קטן, משוך בדם, דמם על האדמה.
|
אני רץ במסדרון הארוך, האפל, מתנשף במהירות. הוא רודף אחריי,
והוא אינו מתעייף. לבו אינו מאיץ ודמו אינו מבעבע בעורקיו כמו
אצלי, והוא חושק בי.
|
צעדתי בממלכות של החיים והמוות גם יחד, וראיתי את המתים ואת
החיים. בדרכים ארוכות צעדתי, דרכים חשוכות ללא סוף או התחלה,
וראיתי מה שעין רגילה לא יכולה לראות.
|
צעדתי בדממת הלילה האפל ברחובות החשוכים והריקים מנפש חיה, רעש
צעדיי נבלע בחשכה העמוקה שעטפה אותי. צינת הלילה הקפיאה את
האוויר, אך גופי לא רעד, לא מהקור העז ולא מפחד, ואני המשכתי
להתקדם בדממה.
|
שלוש שנים לא ראיתי אותה, שלוש שנים לא דיברתי איתה, שלוש שנים
מאז שעזבה אותי, והגעגועים לאהבה ממשיכים לבהור בליבי, שורפים
את נשמתי, מכאיבים לי לאין שיעור.
|
מעולם לא ראיתי לילה חשוך שכזה. השמיים היו מלאים עננים,
שהסתירו את הירח, והפנסים ברחוב היו כבוהים. צעדתי בדממת הלילה
הנצחי בדממה משלי, מסתכל מסביב, בוחן את החשכה המוחלטת, המוצקה
כל כך.
|
צעדתי בדממה, שקוע במחשבותיי, רוצה כבר להגיע הביתה. לא הקור
הוא זה שגרם לי לרצות להגיע ליעדי, וגם לא השעה או הבדידות.
רציתי להגיע לביתי על מנת להשיל מעלי את התחפושת שלבשתי.
הג'ינס הכחול כהה הנמוך שלי, החגורה עם האבזם הגדול, הנעליים
האלגנטיות השחורות,
|
הוא שכב על גבו בלי לרצות בכך, גופו נדבק אל הרצפה האפורה,
הנשים נעמדו סביבו, גופן נראה בברור בחושך המוחלט, כאילו היה
לו אור משלו. הן היו לבושות במכנסיים ארוכים, אדומים וחולצת
בטן קצרה ואדומה, והן היו יפות. אך אז נעלם היופי שלהן, פרצופם
השתנה והזכיר את זה.
|
צבא ענק של שדים ניצב מולם, מחזיק בכלי נשק קטלניים, והצבאות
רצו זה לעבר זה כמו בקרבות הישנים. אל נלחם לבדו, לא מצליח
לראות איך מסתדרים ג'ון ועדן, משתדל להתרכז כמה שיותר בקרב.
|
|
|
