|
היא צדה את עצמה.
צינית וסוטה.
היא לא בתו של אלוהים, היא הממזרה שלו.
חלומות והזיות שווא על הרואין זורמים בדמיוני, ממלאים אותי
תקווה הרסנית, איך אני מסדרת את השורה יפה יפה ושואפת לתוכי.
המוח משותק. מחשבה אחת בלבד מתרוצצת בראשי, לקום, למרות הכאב,
למרות הסבל, למרות הכל ולהשיג מנה. אני הוזה, אני מאבדת את
שפיות דעתי,
|
אני הוזה, חולמת על ימי השימוש. מרגישה, לא מרגישה, חולה,
בריאה. בעיקר מבולבלת, לא במקום. לא בן אדם. אני כלואה, כלאתי
את עצמי בכלא הזה שהוא ההרואין. ניפצתי את עצמי.
|
החברה הכי טובה, האחת היחידה. מתה, נפטרה. לא נושמת, לא חיה
יותר.
מתה ממנת יתר.
|
"זהו, עכשיו רק למצוא וריד" אומר לי חברי.
אני מושיטה באומץ את זרועותי, לבחינה מדוקדקת היכן עדיף לתקוע
את המזרק.
|
לא איכפת לך שאני יושבת על הרצפה הקרה. שאינני מסוגלת לקום. רב
הסיכויים שאתה בכלל שכחת שכפתת אותי לרצפה.. אתה לא שומע את
צלילי שרשראות הברזל שזזות עם כל תנועה שאני עושה.
אולי אתה לא שומע מכיוון שאני משתדלת לא לזוז, לא לנשום.
אני אמות בלעדיך. אמות מוות קר.
|
זה לא שממש הצטערתי. האמת, די שמחתי שהיא איננה. הוקל לי
היא הייתה מחייכת בזמן שהייתי קושר אותה בתנוחות אקרובטיות
לצינורות המרתף הישן. בגומותיה ניתן היה להבחין באפקט הפליאה,
הציפייה להמשך...
הו... באיזו מהירות איבדתי את שפיות דעתי...
|
לכאוב עד עונג.
להתמלא, לבקש, להתחנן.
|
כשלהתחבא הופך לשחרור.
בחדרי חדרים, על מצעים סתורים,
אפשר להיאנק ולהזיע.
לגמור. בקול.
|
אני ריקה וחלולה,
תוך כדי השקעה עצומה בלהיאטם,
ולא לכתוב הבלים על סערות פנימיות
ולא לאחוז בסכינים חדים,
שחתכו אותי פעם אחר פעם,
ברגעי חשק לא מוסברים..
|
כשאתה כלוא, אתה מוכן לעשות הכל כדי להשתחרר,
אפילו אם זה אומר לוותר על חירותך.
אירוני.. ובכל זאת.. תחשבו על עצמכם, במצב שבו אתם נעולים, כל
זכויותיכם נושלו ממכם, והדלתות.. פתוחות.
...
בכלא כולם מקיאים.
כל הכלא מוצף בקיא של אנשים הזרים לך.
|
|
|
רציתי רציתי,
בכיתי בכיתי,
ומי לא בא?
אלוהים.
זוזו לסטרי, נער
מתבגר בעברו,
בשיר מחאה נוקב |
|
