|
חזרתי.
הכל כל כך השתנה
אני לא מאמינה, תעירו אותי מהחלום הזה
בבקשה
(בית חדש/גבריאל בלחסן)
זה יקרה ביום שישי
הלילה יהיה ארוך
הגשם ירד וירד
הגשם המקולל הזה
הגשם הארור הזה
שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
שלבשת לכבוד השבת
הגשם שיפתח לך
את כל הפצעים
את כל הפצעים שיתייבשו
אתה תיקח את המזוודה שלך
ותחפש לך בית חדש
מקום שבו אפשר לנוח
להניח את הרגליים השבורות
ולעצום את העיניים.
אנה הולכת לספרייה לקחת ספר חדש, עם המון עמודים ועלילה נמרחת,
העיקר שתהיה שם גיבורה, אחת כזאת שלא נשברת גם כשכל העולם
מתמוטט לה מול העיניים. זה כל כך מרגיע אותה.
|
לפעמים גם המילה סיוט לא מספיקה לתאר מצב בחיים שלנו.
ואז זה אומר ש...
שאין כמעט דברים שיכולים לעזור לך.
|
הוא מתכופף מחזיק את המסתור שלי ביד שלו.
|
דנה שואלת אותך שאלות קיומיות:"את חושבת שתוכלי כל החיים ליזום
את הפגישות בינכם?" את מנסה לשכנע אותה שזה רק לתקופה עד שהוא
יתרגל אלייך ואז יתחיל להתעורר ושזה פשוט באופי שלו ואת צריכה
לקבל את זה.
|
תמיד היית ילדה מדורדרת, זוכרת? אף אחד לא מאמין לך בגלל פני
המלאך שלך אבל את תמיד היית בוחרת ברע. תמיד אמרתי שאסור לתת
לך זכות בחירה.
|
ישבתי לידו ושתקתי.
אין לי מה להגיד, אני שותקת.
|
"מה שיש לנו כאן זה רק הקצה, רק פסיק מכל העצב שיש בעולם הזה.
את צריכה לדעת את זה מכל המוזיקה הזאת שאת שומעת...."
|
אהובתי,
בואי ונבכה ביחד,
בואי ונצעק ביחד (תחזיקי לי חזק את היד)
|
אני מקווה שאתה יודע,
ושאף פעם לא תשכח
|
ידיים מושטות לקחת
להציל אותי מהמשך ידוע מראש
עיניים קרועות מבכי
|
כשחיפשתי בספרים איך
איך אפשר לעוף בשמיים
|
לא מצליחה להאמין
שמה שכל כך פחדתי ממנו. קרה.
אמא יודעת עכשיו מה השלב הבא
|
אני צריך אותך
אל תלכי לי לעולם.
|
בטח הייתי קמה בבוקר
עם חיוך שלא נגמר
|
אני זוכרת מתי הכנסתי את הרגל פעם ראשונה
לתוך הקבר החם הזה
|
הכאב הזה עוד ימוטט אותי
לפני שתספר לי את האמת
|
תפסיק להסתכל על התהום
מתקרבת בצעדי ענק
תעצום עיניים אם זה נחוץ
|
ואם אתה יודע לעזאזל
להחזיר הכל לקדמותו
|
הצער לא שוקט
הימים עוברים
|
היית כבר צועקת אושר לתוך לילה מקפיא
הלילה של דצמבר שחוזר ובא
|
מועכת אותו במחשבות כבדות מנשוא
שורטת אותו בזכרונות כואבים
|
כשאני אגדל אני אפסיק לחתוך ת'ורידים
כשאני אגדל אני אפסיק להיות אני
|
בצדדים אבנים
ובלב תקווה ילדותית
פחדים
|
ואני שואלת אותך
אם להכאיב זה בחוק
|
ואם אני מתגעגעת
ואתה בדיוק לא נמצא
|
נוסטלגיה בתחפושת של בני אדם
וספר שירה
מוחבא עמוק עמוק בתוך התיק
|
ובלילה
סיוטים מתמשכים
על מה שעשית לי
|
וככל שהזמן הזה עובר
הפחדים שלי מתרבים
|
ואצלי זה רק אלכוהול בשעות לילה סוערות
ואצלי זה רק תפילות קטנות ומגומגמות
|
להגיד כל מה שאני חושבת-
בלי לפחד שזאת הפעם האחרונה
כמה שאני רוצה
|
אם היית מנסה לגעת לי חזק בלבן
באדום של העין
ככה אני מרגישה עכשיו.
|
נשבעת אני שוב ושוב
אך שוב כופרת באמונותיי
|
לא תצליח להבין,
מה שקורה לי בפנים,
|
ואי אפשר להשתחרר מזה,
אסור לך לנסות
|
בלילה כבר נמצאת מתחת לאי היכולת
להתגבר על הפחדים
|
תעני לי כשאני מדבר איתך
את צוחקת
|
אני לא מסוגלת לסלוח
אז בבקשה אל תבקש
אהבה.
|
אני לא אתן לך לזוז,
אחזיק בך שלא תתרחק
|
אולי לקבל סימן
קוראת:
אמא!
|
הציפורניים שלו חודרות, מחוררות את בשרי התפל
דווקא עכשיו שכבר שכחתי איך ראוי לכתוב
|
ואני בטוחה שאני מעדיפה
את עצמי בחזרה
|
ניסיון נואש
להמציא לעצמי סיפור חיים חדש
פגישה מקרית מביאה לתוצאות מכריעות.
הסתכלת לי בעיניים
ורציתי לחבק אותך
|
שקרים נבזיים שירקת לעברי
בלי למצמץ
|
וכשלי נגמרים הכוחות
אני מאשימה עצמי
|
עלים ירוקים שמעצימים פחדים
מראים לי את הסוף
|
מתאמץ לראות תקווה
ואני רק לומדת עוד אקורד
לנגן לעצמי שיר עצוב
אהבה?
|
הייתי רוצה לעזור לך,
לעשות לך קצת שמח
|
רוקדת בלי להפסיק
בוכה ונשברת
|
לא יודעת איך לומר לך
אתה יכול להעלם
זה שומדבר.
|
לפעמים זה מחייב
להנמיך את הרעש ולהתחיל לחיות.
|
להיות בין ידייך
להריח
לדעת שהכל בסדר.
|
רגשות הבדידות מתחזקים בלי שום קשר למצב
והצוק מזמן לא נראה תלול כל כך
|
תאהב אותי
תחשוב עלי כל שנייה
ולא למשך תקופה
|
מהאמת המזויפת הזאת
מהשקר הטהור הזה.
|
תני לי להוביל אותך
אל תוך חדרי חדרים
|
לא מנסה להסביר לך ואתה לא אשם. זאת תמיד אני.
|
עד שהכאב יוצא ובולע אותי,
ואתה אפילו לא מנסה להרוג אותי,
אתה עושה את זה בחוסר מודעות
|
ואם רק היית אומר לי כמה מילים,
אבל אתה לא מסוגל
|
פעם עוד ניסיתי לשרוד ותמיד לפחות חלק קטן מהאף היה מבצבץ לי
מתוך נהר הייאוש שטבלתי בו.
|
תני לי דף חלק,
אני רוצה למלא אותו
|
מביטה איך כל הכאבים שלי עברו אליך. עכשיו גם אתה יכול להבין
אותי.
אני עושה כמה תנועות מעגליות עם הכתף כדי לשכוח מהכאב המעומם
שחורט סדקים בלב שלי.
|
והיום למדתי בשיעור שאי אפשר לשנות את העבר וחבל שלא למדו אותי
קודם אולי הייתי מתנהגת אחרת. (אולי לא?).
|
הייתי שוכבת ימים במיטה שלי ולא מצליחה לזוז - כשהייתי מנסה
הגוף שלי היה בוגד בי והייתי מרגישה כאבים שמתפשטים בכל הגוף.
|
אני מסתתרת בקליפת אשמה
כל היום מתעסקת רק בך
|
כואבות לי העיניים
(וגם היד והגרון והראש וגם הלב)
אני לא מסוגלת לישון יותר
|
אני כותבת לי שירים קטנים על דפים מקומטים וקרועים ולא מראה
לאף אחד ויש לי כאבי תופת שאסור לי לדבר עליהם.
|
עוד לא מצאתי מילה
שתתאר את הפחד שלי
גם לא בלועזית
|
אף אחד לא שומע
אף אחד לא מאמין.
|
לרקוד למשל.
לחבק למשל.
לחיות למשל.
|
אני יודעת שעדיף לברוח, ואתם יכולים להגיד שזה פיתרון של
פחדנים.
אני פחדנית ואני רוצה שכולם ידעו את זה. פחדנית.
|
זוכרת אותי על סף אי שפיות,
קפצתי מקומה שנייה ושברתי רגל ויד (ונדמה לי שגם חלק מהלב)
זה לא בגלל הסמים זה בגלל החיים.
|
קל לכם להגיד לי
שאני לא יודעת להתמודד
|
ברגעים הקשים ביותר
אף אחד לא נמצא שם בשבילי
אני מתמוטטת
|
אין שירים שמבטאים שבר עמוק כל כך
אין אנשים שינסו להתמודד
|
אני חושבת עליך,
אני יודעת שאתה לא חושב עלי
אפילו לא לשנייה אחת
|
עכשיו אני מרגישה בעיקר פחד, שהשקיעה תגמר ואני אצטרך לחזור
הבייתה, לאפרוריות ולחדר הכאבים הפרטי שלי.
זה מדאיג עד כמה הפחדים שלי צפויים ועד כמה החיים שלי לא.
אדום, צהוב, כתום וכחול מתערבבים, מה יוצא? אני.
|
והכל בגלל דקה אחת שלא יצאת מהחדר
שנייה אחת שהכל התפורר
|
אני
זה רק אוסף של מספר דברים.
|
וכבר לא מחפשת
כבר לא מוצאת
והדממה הזאת מעייפת אותי.
מעלימה.
|
ואיך שלא תסתכל על זה
זה תמיד ישאר אותו דבר
במינונים שונים
|
ואיך אפשר לנקות מצפון נקי לגמרי
בלי לאבד זיכרון
|
מחשבות שגוררות לכתיבה, כתיבה שגוררת בכי...
העיניים מפוצצות בדמעות והנפש הרוסה
|
ואז שותק
ואני שותקת כרגיל.
|
ושכחתי איך קוראים לי
ומאיפה באו כל הכאבים שלי
ואיך נעזבתי
|
אז לא הייתי יכולה להאשים אף אחד
עכשיו אני יכולה
|
טיפות של אושר חודרות אלי,
אני כמו אבודה במדבר,
|
בונה ארמונות והורסת חומות. חומות של שתיקה ביננו.
מקשיבה למה שאתה אוהב ושונאת את מה שאני אוהבת.
הייתי בוכה לילות שלמים בלי הפסקה. לא עליך- עלי. (עלינו?)
|
תגידי לאדמה הקרה ש
תבלע אותי
|
שירה אומרת לי שמותר לי לבכות,
ומאז אני לא מצליחה להפסיק.
|
להיות קצת לפני החברים שלך
או לפחות באותו המקום
|
אל הארכיון האישי (41 יצירות מאורכבות)
|
|
הייתכן שהוא כבר
לא מכבד אותי?
שלי בהרהור
טרום-פמיניסטי |
|
