|
ראשון זה היית אתה.
חייכת אלי, או לפחות כך חשבתי שעשית. כיום בהסתכלות לאחור,
אולי סתם העליתי קימור על השפתיים
ואני חשבתי שחייכת.
ניגשת לשם עם ראש מורם. הוקל לי משראיתי אותך הולך. בטחתי בך.
המשכתי להזיע אבל קצת פחות.
|
הרגלים רועדות לי והברכיים נכנעו תחת משקל הגוף. הוא אחז לי את
היד, משך אותה אליו כמו שמושכים כלב ברצועה.
|
כשישנת,
הקור הזה שלך
הפך חם.
|
אבל מכאן והלאה כל זה אינו נוגע לך - אתה לא שייך.
אין אתה צריך לדעת
על פיתולי העלילה של הסיפור שלי, על צבעו או על הדמויות שבו.
|
אם היית מסתכל עלי
פנימה,
עמוק יותר משהסתכלת עד עכשיו
היית רואה ממה בדיוק אני מורכבת.
|
אני זוכרת אז, שחשבתי לעצמי כמה שאהבה דומה לכוס. איך שהיא
נשברת כשמחזיקים אותה חזק מידי או חלש מידי. וכשהיא נשברת, גם
אם נפטרים מהשברים הגדולים שלה, יש את אותם רסיסים דקיקים
וקטנים, כמעט בלתי נראים, שלא מצליחים לנקות אף פעם.
|
|
|
אתם לא
מתביישים?!
ככה?!
בלעז?!
אבן שושן. |
|
