[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










לא הרבה ידוע על היצור הקרוי אלעד. מחקרים רבים
בנושא הופסקו בטרם סיומם מסיבות תקציב, שיעמום
ושפיות דעת החוקרים. כל הידוע הוא ששום דבר לא ידוע,
ואולי מוטב שכך ישאר הדבר.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
תיולד.

אתה נכנס פנימה כשהאוטובוס כבר בתנועה, ואתה כמעט מאבד את
המשקל, אבל מניח את הרגל יציב על הרצפה, נשען אליה. אתה מרגיש
כמה הרגל שלך עכשיו כבדה. אנשים יושבים מסביב, אישה זקנה
וילדים. הם מסתכלים עלייך בעיניים גדולות ופה סגור ובא לך
לצעוק עליהם שיסתובבו או משהו

אם באמת קיימים מלאכים, הם חייבים להיות נשים.

אני כבר הייתי עייפה ופיהקתי אז אבא השכיב אותי במיטה. ואז הוא
הוריד לי את המכנסיים.

אני יודע שאני לא תואם את הגדרת הגבר המושלם מבחינת מראה, רחוק
מכך למעשה. אבל מצד שני, אני לא עד כדי כך מכוער - בזה אני
בטוח!

אהבה
אני, החדר המסריח, הטלפון וארבעת המזרקים שמונחים לימיני, כולם
מלאים, כולם מוכנים, כולם מחכים. אני, המזרקים והטלפון.

ייסורים
חצי גשר ישן ולא שמיש, מוחבא היטב בין הצמחייה ואני עליו,
מתנענע מצד לצד ומיישיר מבטי מטה אל המים והאצות

נעה נדבקת לאיזה איש עסקים הדור שמסתובב עם מזוודה גדולה. היא
צועדת אחריו בהפרש של מספר צעדים, צל זמני דקיק שמלווה אותו
לכל מקום אשר יילך. היא שולחת לי חיוך.

אהבה
בעולם מקביל אנחנו יושבים יחדיו על גבי סוס לבן ודוהרים אל עבר
השקיעה. רוח חמימה מנשבת סביבנו, משחקת בשערה תוך ליטופים
רכים. ידה אחוזה היטב בידי וגופה צמוד אלי, ליבה פועם בחוזקה.
מתחתינו האדמה המדברית חולפת במהירות גוברת והשמש השוקעת
לפנינו הולכת וקרבה. אני

אין טעם שאני אספר לכם על דני, אתם לא תאהבו אותו.

אורבני
האוטובוס מנה עשרים ושלושה אנשים.

אני אף פעם לא יושב לבד באוטובוס. עולה לבד, כמעט תמיד, אבל
יושב לבד, לעולם לא. רובצת עלי איזשהי קללה, כך שלא משנה עד
כמה האוטובוס ריק, תמיד ייתישבו לידי.

בתנועה חדה הברך שלי עולה מעלה ופוגעת בין רגליו במכה חזקה
מספיק בשביל לשטח את איזור בגד-הים שלו לצמיתות.
הוא עוצר, פיו פתוח בתדהמה, ובוהה בי בהפתעה.

עוד באותו היום נשלחתי מטעם בית הספר למצוא את הילד ולהחזירו
למקום מבטחים. אני. הפראייר היחיד שהסכים במקור להתלוות לילדים
בטיול כמשגיח, בעוד כל שאר המורים ברחו מהחדר או התחבאו מאחורי
העיתון עם הקפה בידם. דווקא אותי הקפיצו למשימת ההצלה הזו

חברת ילדים ששיחקה באזור פסקה לשניה מפעילות ונעצה בי מבטים
כבמשוגע שההורים הזהירו לא להתקרב אליו. ילד אחד הושיט יד,
הצביע לעברי, וצעק משהו לא ברור. אני המשכתי להסתובב.

היא אמרה שהיא אוהבת לדבר איתי, שאני לא כמו האחרים - אני יודע
להקשיב. חייכתי, כנהוג בקבלת מחמאה. אז המשיכה - אבל, היא
אמרה, כשאתה כן מדבר, אתה מוציא כל כך הרבה שטויות שכבר קשה לי
איתך. והיא הדביקה לי את הפה.

אז אני הולך ברחוב, בדרך לעבודה, או חזרה ממנה, זה לא משנה.
ושם, ברחוב, בין כל האנשים אני רואה אותה, מהלכת באיטיות בין
הבריות. קפאתי במקומי.

זכרונות
אז הייתי בפאב, מקום כזה לסטודנטים, עם עוד שני חברים. אבל הם
לא מה שחשוב בסיפור, החלק הזה שייך בלעדית למלצרית. הוי, איזה
מלצרית...

"אם רק הייתי יודע מה מחכה לי, מה הסכנות... אבל לא - אני
המשכתי בחיי כמו מטומטם עד שהיה מאוחר מידי וזה קרה גם לי"

אהבה נכזבת
כשהייתי קטן הכלב שלי מת וההורים שלי מיד קנו חדש. ולכן,
כשהכלבה עזבה אותי, המחשבה הראשונה שלי הייתה למצוא מישהי אחרת
ומהר.

אני רוצה לקום ולצרוח עליה שתעזוב, להבהיר לה פעם אחת ולתמיד
שאני לא רוצה לראות אותה פה יותר, שמה שהיה בינינו כבר נגמר
ולעולם לא יחזור.
היא שולחת את ידה מטה ופתאום אני משותק.

הוא נראה כמו אדם רגיל, אדם מושך מאוד אפילו, העוגה שלי, אלא
שהוא קירח ונראה אפוי טיפה יתר על המידה, כנראה באשמתי.

כולם נורא התרגשו מהביקור.
אימא הוציאה לשולחן את כלי הכסף הטובים, אלה שהיא תמיד שומרת
לאירועים מיוחדים. ואבא שקד על רשימת השאלות שהכין - הוא השקיע
ימים שלמים בכתיבת השאלות הללו. נראה שאפילו וופי, זאת הכלבה
שלנו, הייתה שקטה ומנומסת יותר מהרגיל.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במקום כזה. לא שזה הפריע לי עד כה,
אני לא זה שלחץ לבוא הנה, זאת הייתה אשמתו הבלעדית של יוני
שכבר חודשים לוחץ עלי לבוא. "בוא, תנסה את זה פעם", הוא נהג
לומר, "תראה, זה כיף לא נורמלי!". אז לבסוף, אחרי חודשים של
שכנועים על סף שטיפת מ

אהבה
כל דבר בה היה מושלם, הוא חשב, בעודו מעביר את ידו על גבי
שדיה. הוא הרגיש כל נשימה שלקחה, כיצד האוויר נע בתוך גופה
ובטנה עולה ויורדת באיטיות. היא סובבה את ראשה כלפיו והביטה
עמוק בעיניו.

פעם, כשעוד הייתי אנושי, היינו הולכים לטייל על חוף הים, אני
והיא.

היא פתחה את עיניה, שוברת הלבבות הקטנה, והתעוררה עם חיוך. היה
זה עוד יום נהדר.

זוגיות
"איך היא יכולה להתנהג ככה פתאום?" הוא שלף את האקדח מכיס
מעילו ולחץ על ההדק שלוש פעמים, "כל פעם מחדש, כאילו לא עברנו
בדיוק אותו ויכוח לפני יומיים". ג'וני לא הספיק אפילו לחשוב על
מה עשה שזה מגיע לו לפני שנחת על הרצפה עם כדור בין עיניו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני הולך קדימה עם הזמן
אבל נופל מדי פעם לאחור
מחליק
ומייצב מחדש את הרגליים
לפעמים מרגיש שבדרכי ניצב מבול
ולפעמים, מים הם רק מים




זה בטוח ניתוח!




אחת מחווה דעה
על האיש האדום
בפינה


תרומה לבמה





יוצר מס' 590. בבמה מאז 15/7/00 1:48

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלעד זעירי
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה