|
יודע דבר או שניים על העולם הזה.
הרבה פחות על העולם הבא.
העולם אחרי זה כבר באמת פתוח לאינטרפטציה.
באותן שניות עיניה היו נפקחות עד תום, נאטמות לגמרי ונצבעות
בצבע שחור מטריד. הבעת פניה הייתה משתנה למשהו לא מוגדר, מין
הבעת פנים שלא מביעה שום רגש ועם זאת מביעה את כל הרגשות בו
זמנית.
|
וכך, בזמן שרוב שרי הליכוד וכלל הימין הסתובבו להם באוהלים
מרוקאים, עברה לה הצעת החוק בקריאה ראשונה ולצלילי שמחה
ערבית/שמאלנית הוקמה לה "דרוזיה".
|
"יש לך אופי חלש, שולה!!!" צעקתי עליה, "את צריכה להילחם! אפשר
לחיות גם בלי יד!" לקחתי את היד שנפלה לה וניסיתי לחבר אותה
חזרה. שולה התנגדה, פתאום היא כבר לא רצתה את היד שלה, פתאום
החיבור כבר לא התאים.
|
"תגיד אתה אפילו לא מסתכל לראות? בכל זאת זה נפילה של 200
קומות", שאלתי את רון שהיה מהופנט מן הגצים שהחלו לעוף בצידה
השני של המחיצה. "עזוב", ענה לי בפסילה בלי להדיר את מבטו
מהגצים והבלגן שבצד השני של המחיצה, "זה מאה אחוז יצחק
רבין..."
|
"...כשהוא התחיל לאבד את הצבע שלו , גיורא גם התחיל לאבד את
הרצון הפנימי שלו לחיות ואת הדחף לתקשר עם הסביבה שלו. הוא
הפסיק לאכול ורק מידי פעם דחף איזה גזר או עגבניית שרי לפה ,
סתם בשביל שלא תכאב לו הבטן ....."
|
בגשם הוא לא אח שלי. כשהגשם יורד הוא האויב שלי, המקבילה
ההפוכה שלי. בעוד שאני נרטב עד לשד עצמותיי מכל טפטוף מזורגג,
הוא יכול לעמוד שעה במבול עם חולצת טריקו וחיוך יבש. הטיפות
מסרבות פשוט לגעת בו, מסרבות להרטיב את השלמות שלו.
|
אני מקיא. אני מקיא על הדשא. אני מקיא על הדשא בפארק ליד הים.
|
והם מתיישבים להם על המיטה ומתחילים לגעת, להרגיש חום ואהבה.
ורק היד שלי מקרינה כפור ואם היא תיגע בהם בוודאי תשאיר נקודה
לבנה צוננת בבשרם, כווית קור שכזאת.
|
לודוויג לקח את השטן שבשקית וצעד עמו בדרכו האחרונה. הוא הושיט
את ידו בצורה תיאטרלית מעל החור וזרק את השטן פנימה. כמו דברים
רבים שנפלו לפניו, גם השטן צלל אל תוך החשיכה עד שאוכל כולו על
ידה. שטן בשקית פלסטיק שחורה, הרהר לודוויג והתיישב אל מול
החור, זה בהחלט
|
"...השנים הארוכות שבו חיי אדם בתוך אותו עולם מערבי ומרובע
הביאו את אדם להאמין שהשלווה שלו סוף סוף הגיע בתור אישה ..."
|
ועכשיו אתה למעלה על השפיץ של הבניין העגול הגבוה, הרוח נושבת
לך בפנים ומכאן לסוף זה נפילה קצרה של כמה שניות מהורהרות.
|
".....ואת מתנפלת עליי ככה, מוכנה לגמור עם התמימות שלך כבר
בפעם המיליון , את פשוט הפכת לזונה . זונה של יום הולדת !!!"
.....
|
הוא נכנס למעלית. על דופן המעלית היו להן, מסודרות בטורים, 16
פטמות. ולא סתם פטמות, אלא פטמות של שוודית מבורכת וחופשיה.
"שאלוהים יברך את אירופה", לחש לעצמו ולחץ על הפטמה השביעית
מלמטה.
|
בחלומה, היא רואה את עצמה כגורה קטנה שוב. כל פגעי הגיל נעלמים
והיא שוב רזה, זריזה ונמרצת.
|
משהו מושך את המצוף של החכה למטה ואני והילד מושכים בחזרה,
והנה יוצא לו עוד מיכל של פסולת עם הסימן הצהוב שחור. " זה לא
טרי ילד, צריכים לזרוק", אני אומר לו, והוא מחייך ומשחרר את
המיכל.
|
"...שמתי את הקנה בפה ולחצתי חזק בהדק... "
|
אחר כך, מגעגועים, החלטתי לקחת את המוזה לארץ. טסנו אל-על כי
המוזה אהבה איך שזה נשמע וכל הטיסה ניסינו לספור את העננים
ואפילו הסכמנו להניח תפילין כשהבחור החרדי עבר והציע, הכל
בשביל טיפת השראה.
|
" תחי פלשתין!" , לחש לעצמו איברהים ותחושה חמימה התפשטה
בגופו......
|
שבוע אחרי השריפה יואב הוציא את הספר החמישי שלו. עוד רומן חסר
משמעות על גבר שאוהב אישה ואישה שאוהבת גבר אחר, עוד סיפור עם
התחלה קשה וסוף טוב ובאמצע מערכת יחסים.
|
" תקשיב בחור, אם אתה לא הולך לשתף פעולה אז אני אאלץ לקרוא
לאנשים מבית המשוגעים שיבואו ו...", דבריו חסרים המשמעות של
ראש העיר נקטעו ע"י רעם ארוך ומתגלגל. " הנה הם באים...", אמר
הבוקר וחיוך גדול נמרח על פניו.
|
אני שוב מותח את העניין בזיבולי שכל. סתם דוחה את הקץ. מרחיק
את הבלתי נמנע. מתעלם מה... לעזאזל.
|
" אני כבר השביעי את יודעת ? השביעי " , הזקן מחה דמעותיו קם
מהמיטה והחל להסתובב בחדר. " המה השביעי ? " , שאלה רחל .הזקן
התעלם והמשיך בדבריו...
|
כשהיא דיברה הוא תמיד הקשיב לה , לא כמו שגברים אומרים שהם
מקשיבים ובעצם חושבים על משחק כדורגל , אלא שהוא הקשיב באמת
|
"ספר התחביבים המושלם לתקופה שלפני הקיום דורש מבעליו מידה
מסוימת של מחויבות, משמעת עצמית ויכולת ליצור את הקיום על מנת
להפיק את מירב ההנאה מן התחביבים המצוינים בספר".
|
בספר הטלפונים הפיקטיבי שלי יש כעת שני אנשים - אחד עם שני
כוכבים והתואר "בחור חביב" והשני עם כוכב אחד וציור של עלה
מריחואנה. אני רואה את עצמי מתקשר לבחור עם הציור של העלה. זה
מדכא אותי קצת.
|
"....ברגע שאלת החרסינה הראשונה נשברה על ראשו הבין נער הפלדה
שהוא, נער מפלדה, מותקף על ידי שוטרים שעשויים מחרס, בתוך
עיירה שעשויה מחרס...."
|
סבתא תופסת את מבטי. עין שמאל ועין ימין- שתיהן נעולות על
תנועותיה המהפנטות. עין שמאל, עין ימין היא עונה לי עם
המסרגות.
|
ופתאום הר של מים שחורים, מסריחים ומצחינים, נופלים על עולמי
הפנימי העכור. הם מציפים את הרחובות, סוחפים אתם את התאים
האפורים המתים שלא מזמן כיסו את הרצפה, מנסים למצוא להם פרצה
וסדק לכל בית ובניין בעיירת התודעה שלי...
|
חבורה של בנות שש עשרה וחצי, מפשיטות אותי עם העיניים שלהן.
בחצי שעה הקרובה, אין להן אלוהים מלבדי.
|
המכונית של רפי קפצה בפראות בעוד שהוא ומשפחתו היו בדרכם לים.
"מה זה, רפי, יש מהמורות חדשות בכביש?", העירה תקווה לבעלה,
בעת שניסתה להתעשת מן הקפיצה האחרונה. "לא, עזבי, סתם אין לי
כוח לעקוף את הפינגווינים, כבר שנה שלא הייתי בים", ענה רפי
ונטל את חייו של עוד
|
"מוות למסקרה, מוות לאודם", מתרוצצות המחשבות בראשה בעת שחיוכה
מתרחב ופניה מקבלות גוון יותר אנושי וקצת פחות נשי. היא משחררת
את הסרט של השיער ומורידה את נעלי העקב. סוף כל סוף היא מרגישה
כמו בן אדם.
|
"פעם אחרונה הערב ואנחנו מסיימים עם זה, רק פעם אחרונה", הוא
חוזר ואומר לעצמו, מנסה לשכנע את התת מודע שלו בדברים שהוא
יודע שהם אינם נכונים.
|
אנחנו חולמים בהקיץ על הים של ראשון- על הגלים, על הילדות.
תמיד הייתה לנו איזו סטייה לים, תמיד ראינו בים חופש, שלווה.
היינו משחקים על החול, בונים מגדלים, תופסים גלים ונשארים
להביט על השקיעה. הוא תמיד הביט עד הסוף, לי נמאס באמצע רוב
הזמן.
|
דמעה זולגת אל אגם שקט,
נצרבת כמו חומצה בבבואת יוצרה.
|
"It's going to be a black day",
He said what he knew,
So well, so well
|
שונא את מה שנהפכתי להיות,
שרפתי כבר את כל הגשרים ואת סגרת עוד שער.
מקומי לא נמצא בחדר החקירות,
עשית ממני אדם זקן ואני עודני נער.
|
בפרסומת לאושר
ייאבדו ילדיי
וכולם בשאון
יתעוורו.
|
שנים של בדידות לא הורגשת,
מנוקרת, קרה, בת השכנים,
אך בבוא הרגע התאוששת,
בענן של אבק של ספרים ישנים.
|
בועות סבון מהבל פה
של ילדת צמות קטנה,
גם הן, למרות הכל,
מיועדות להשמדה.
|
עם צפצוף של גלאי מתכות
על אדם די תמים
שומר מבולבל בודק מגעים,
של מכשיר שנוצר לשמר החיים,
מעורר בי הרהור על שמיים כתומים
משובצים בהמון מחופצי-הבתולות
המדברים על קפה, צוחקים וחולמים
על צרחות, עינויים, זוועות וקולות.
|
נעליים שלא נועדו לבריחה
מובילות למקום מבטחים בקלות,
ונער אבוד משחרר עוד צרחה
על אובדן וחורבן המהות.
|
אמא התעטשה
אבא בכה
ואני סתם ישבתי בפינה
אספתי כדורים לתוך קופסא לבנה.
|
אקדח מונח בכף היד,
שפתיי עוטפות קנה,
והמצב כולו- נחמד.
|
....יש לי חבר
קוראים לו יואב
הוא גר לי בבטן
ליד הלבלב.
|
החלטתי לעשות לך ילד
חימר,
במקום האחד הקודם.
|
ורק תחושה רצוצה
(שאינה כה נוחה)
תגרום לי לשבת
ולצפות בשקיעה.
|
גם אני לפעמים מתנדנד-
בין הצלחה לכישלון,
בין גאולה לאבדון,
עם חבל מתוח מתאבד
|
אני רוצה לצלול אל תוך הנפש שלך
להכיר אותך מבפנים
לחקור כל שביב בקיום שלך...
|
יותר קל לי לאהוב אותך
בדיעבד,
בראייה לאחור,
כזיכרון של תקופה מרוחקת.
|
בעיני פדופילים,
בסמטה נאנסת,
בסכינים אדומות
שמתנקות בקלות
על כביסה מכובסת.
|
בלי מבט עינייך
אני מאבד עצמי...
|
החושך ירד,
ולא שמתי לב.
מישהו הצביע עליי,
אמר שעיניי היו עצומות.
|
נראה כמו עוד בן אדם,
אפילו בחור נבון,
אבל הוא שונה
הוא שמח בימי זיכרון.
|
והשתיקה,
לצרחת עינויים צורמנית נהייתה...
|
לקחתי ליד
חפץ יפה ונוצץ אך גם חד
ודקרתי אותך לחלוטין בטעות וגם
בלי כוונה וגם
בידיעה שזאת שטות.
|
שוב יורד עלינו גשם שחור,
ושוב אימא בוכה ואני רעב.
מביט ורואה את המוות מאחור,
נזכר בימים טובים ועולם אוהב.
|
יש משהו קוסמי בעירום,
אשר ללא כיסוי
וללא מסיכה
מספק הוא יותר חום,
אופציית בריחה.
|
הופשרתי,
(תודה),
והאש שיצרת, באמת חיממה.
|
זה מריח כמו הסוף ולא נוכל לשנות את זה,
זה כבר נספג בבגדים, בשיער
|
בואי נשאר ברמת המטאפורה,
מעבר לזה זה מתחיל להסתבך.
אני אשחה בכחול שבעיניך
ואת תחרטי את שמי בלבך.
|
אבל היא רק תשבור לו את הלב,
תהרוס עוד קפיץ של המיטה.
|
אם תבקש ממני להוכיח
את בדידותו של האדם
והניכור שבעולם -
קיים,
|
כמו גלים של מחטים,
מתנפצים לי על החזה
כשאת מספרת לי על הבחור ההוא.
מה, לא מספיק לך הבחור הזה?
|
וגם אילו ידעו שהאויב נמצא בפנים,
וודאי היו עולזים גם כן, בתרדמה מתנחמים.
|
את פותחת שמחה, מחבקת ומנשקת,
שואלת "הבאת?" ואני מהנהן.
|
אין מה לכתוב על אושוויץ. הכול נכתב, הכול נאמר.
|
אף פעם לא הייתה לי נשמה. אף פעם לא הייתי צריך אחת.
|
שלוש יצירות שנכתבו בבית ספר.
|
מבט נקי, על עולם מלוכלך
ומשפחת בריידי מופיעה על המסך
אני מביט עלייך בוכה
על פנייך זורמות להן דמעות של שמחה
|
אני עומד על מגרש המסדרים,
על מדי הא' שלי,
אבל אני סיימתי עם השורות והטורים, לנצח
|
זוג ערסים נשענים על גדר, עושים מה שערסים עושים...
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
הגוף הוא רק
לבוש לרוח.
בגילגול הבא
תבינו.
חכם טיבטי. |
|
