|
הכול התחיל מויכוח בעבודה.
כשמשעמם לי, אני נהנה להשמיע את דעתי. בכלל, אני נהנה להחליף
דברי דעת עם אנשים אחרים, שמשתפים אותי בדעה ששונה משלי.
(בייחוד בעבודת בטחון בעלת נטייה לשעמם כשלי.)
|
"שלום, אדוני", אמרתי.
עמדו לפניי ארבעה נוסעים: בעל, אשתו ושני ילדיהם - בני 15 לכל
היותר.
הבעל, איש מבוגר בשנות החמישים, צאצא ישיר של יהודים פולניים.
כנראה איש עסקים. לגמרי מקריח.
נראה כאילו הוא מפוחד מעצם קיומו, אם אפשר לקרוא לזה קיום.
|
"שלום", אמרה ועצרה לנשום, "אני עושה סרט למדרשה בבית ברל ואני
זקוקה לעזרתך."
"מה את צריכה?" שאלתי בנימוס.
"אני צריכה לצלם נשיקה," המשיכה. "ואף אחד לא הסכים עד עכשיו."
|
הכול התחיל מזה שישבתי בכיסא שהוא לא האהוב עלי באוטובוס.
יש לי את הכיסא שאני רגיל אליו. אחד לפני הסוף, אז יש הרבה
מקום לרגלים.
בכל מקום אחר אני פשוט מרגיש לא בבית. לשום דבר אין מקום,
ותמיד נדמה לך שהבחור מהכסא לפניך
|
שירה מתוחכמת, של סירנה ישנה,
עומדת בשקט, מבטה מלא שלווה.
|
שחור כעורב, חדה כתער,
נסיונות כושלים לשבור השער,
פוסעת מהר, בחסות הלילה,
כנראה שנותר, ודאי לא די לה...
|
הכי עצוב למות לבד.
המחשבה על כך שאף אחד לא יהיה נוכח בהלווייתך לעתים גרוע יותר
מהמוות עצמו.
כי הרי מדוע האדם עורך הלוויות, ונותן כבוד למת?
|
זה נשכח.
לאט לאט זה נשכח.
הרגעים היפים, הלילות הנעימים, הנסיעות הנעימות והרגועות.
כל הדברים האלה נשכחים, ולא בשל היותם חסרי משמעות, כלל לא,
אלא בשל היותם חסרי רלוונטיות לימים אלה.
|
רק לאחרונה הבנתי מה הקטע בכדורגל, ולמה אני כל כך אוהב משחקי
נבחרת.
יש לך שיקוף מוחלט וקיצוני של החיים שלך, בתשעים דקות.
ואני אישית חשבתי שזה משחק ממש טיפשי כשגדלתי.
|
|
|
