|
מדי פעם אני בא לבקר בבמה. זה משעשע. כמו קריצה מגיל
ההתבגרות.
קריצה בחזרה, במה.
אוהב אתכן.
אומרים שהם שלנו. הם לא. וכולנו בוכים פה, ואין לך מושג כמה
שזה מרגיש מטופש לבכות פה. וברדיו יורם גאון הבטיח ל'ילדה שלו
קטנה' שזו תהיה המלחמה האחרונה. שקרן, מה שגבר לא יגיד כדי
להשיג זיון מקטינה. אבל זה לא משנה לי. רק שלא יבכו.
|
להלנה יד קמוצה ושיער יפה. לבטח יפה משל אסתר. יש לה את השיער
שלה, ואת הטלויזיה. לכהן את הרגליים. לאסתר אין אף אחד
מהשלושה, אבל זה לא מפריע אם אין בה מודעות.
|
רק כשהחורף מתקרב, אני מגלה עד כמה התגעגעתי אליו. הדביקות
הסכרינית של הענבים והאבטיח, הגופים המיוזעים והריחות
האופייניים להם, הזילות הזנותית של הלבוש והמוסיקה והתמסחרות
המין על כל אופניו. האהבה הצבועה, השמחה הכימיקלית, החיבה
המלאכותית והביחד המעושה
|
וזה לא שלא ניסיתי. דווקא כן. והרבה. רק שמישהו שם למעלה, או
למטה, בעצם, דפק אותי כל פעם מחדש בשיטתיות צינית, ודי מקורית,
יש לציין.
|
טורי במערכת, סקוטש און דה רוקס בכוס שקופה, מארלבורו מדיום
במאפרה ודכאון.
מעולם לא נאנסתי. אני יודע שאת מאוכזבת, אמא, את לא צריכה לומר
לי דבר. אחבק את הדובי הכחול שקנו לי, ולא אקום.
ריפיל בבקשה.
|
בטי הייתה רוצה ללמוד בבצלאל, לפתוח גלריה ולגור בסטודיו-אמנים
זרוק אך בעל שיק בוהמי. אילנה-גור-סטייל.
תחת זאת היא לומדת פיזיקה.
השני בטרילוגיית המכניקה.
|
לא תמיד קורה שבאמצע חשוון יש יום קייצי. לא תמיד קורה שבאותו
היום לא היה לי דבר לעשות. לא תמיד אני מגלה דברים חדשים על
ההבדל בין גראס לדשא, בין כוכב לכת לשבת, בין בחורים מחייכים
וקירות לבנים. היום הוא יום כזה.
|
לוויה זה דבר מצחיק.
טלית לבנה, פסים שחורים, סלסולים אפרפרים של חזן ומריחואנה.
כשהייתי אצלך, ניסית להבין מה אני מרגיש, ולא הבנת. אבל בלילה,
כששכבנו יחד, ישנת, וחדרתי אליך, כדי לעזור לך להבין.
|
ישבנו בקפה מומנט וסיפרתי לו שאני הומו. ציפיתי שהוא יפלוט את
הקפה, מההלם, אבל אלי מקביל כבר ירדה מהמסך לטובת מומנט התנע.
שלישי ואחרון בטרילוגיית מכניקה.
|
הנפילה לא ארכה זמן רב.
הראשון בטרילוגיית המכניקה.
|
לפני כמאתיים שבעים וחמישה מליוני שנים, כל היבשות שאנו מכירים
כיום התקיימו כיבשת-על אחת הקרויה פנגאיאה (Pangaea).
היבשת נקרעה יותר מאוחר, ליצירת היבשות המוכרות לנו.
קריעת היבשות נמשכת עד היום.
|
סיוון התעצבנה ואמרה לי לשתוק. גם ככה הייתה עצבנית עלי. היא
נשפה עלי ברגע קסום שכזה, עצמה את העיניים, ולי לא הייתה ברירה
אלא לנשק לה.
סיוון היתה מהנשים השעירות.
|
"אתה מפנטז עלי לפעמים?" עכשיו זה תפס אותי בהפתעה.
"מה?!" כשאתה מופתע, אתה אומר את כל הדברים הנכונים. ממש.
ויותר מזה. כשאתה מאוהב, לא רק שאתה אומר את כל הדברים הנכונים
- אתה גם עושה את כל הדברים הנכונים.
ממש.
|
"תמיד אפשר להתווכח עם התת-מודע."
|
הנה נוגן הוא, הפסנתר
נוגן הקונטרבס.
הנח למופע, שיתחיל. שישטה בנו ובמלים, בשמש ובפצעי שמעולם לא
ידעתים.
(Tribute to Beth Gibbons)
|
שירת הברבור של גיבור אמיתי, גיבור שבדומה לטרומפלדור בעל
הזרוע האחת, היה מוגבל בעצמו, ברגשותיו. זוהי ספק שירה, ספק
סיפור פרוזאי, ואין מה להוסיף פרט לקריאה עצמה.
|
כוחו של הרגל הוא
וכוח האימה
כוחם של הכורח והעבר שהותיר משקעיו בי
הם שלימדוני.
|
התרגום הצנוע שלי לשיר הנפלא של קרמיט הצפרדע (ג'ים הנסון),
הקרוי במקור "The Rainbow Connection".
שיר נהדר, עצוב ונוגה על ילדות, תמימות, חלומות והחולמים אותם.
בתקווה שלא עשקתי אותו יתר על המדה. (מומלץ להוריד את השיר
מהרשת)
|
פעם, כשהייתי מביט אל השמיים, מחפש עננים מוקצפים בעלי צורות
משונות, הייתי מסתנוור מאור השמש. כשמאות שנים של נסיון
מאחורי, ועוד אלפים לפני, יכול אני לומר כי אין כמו אותה תחושה
תמימה, אותו יופי הקרוי ילדות.
|
אחרי החגים זה כאן. מישהו צריך להוציא את זה על סטיקר.
אחרי החגים, כך חשבתי, יהיה לי טוב. אולי, אחריחגים. מגפי-גומי
כחולים עם שולי פרווה.
|
לא צריך יותר מטריגר, לפעמים, מלה, שורה משיר, כדי להוציא ממך
את הדברים. מוריסי סולח לישו על שכפה עליו עור ועצמות השמים
עצמם לשחוק ולעג, על שכלא בתוכם אהבה ותשוקה, אותן אין ביכולתו
להעניק או להציע לאיש.
|
כשגירדתי את הקירות חשבתי על בלומה, המניקוריסטית מבלוק שש.
הקאפו שלה הכירה אותה עוד בקראקוב ולכן הציפורניים של פאשקה
תמיד מטופחות וארוכות, משוחות בלכה שקופה (כי גם לקאפו יש
גבול. פה זה לא ברלין).
|
מעטים הם הרגעים בהם יוצא האדם מזמנו שלו וגולש לו מבעד לגלי
ההווה אלי ענני הנוצה של העתיד והמצולות האינסופיות של העבר.
ולפעמים, ברגעים אלו, מוצא הוא תובנה.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
יתרון מספר 7
בלהיות תיש:
לעולם לא תראה
את שערי בית
ההבראה שלוותה.
גם אם אתה
פסיכי.
תיש שיכור |
|
