|
המהומות שלה הן קטנות כמו גרגירי חול בעיניים
והיומיום הוא כמו רוח איתנה
שהיא יוצרת בעזרת כפות ידיה
כדי לפרוע את הסדר-
לפרק ולהרכיב מחדש
מידי יום
את עצמה.
הרוח עומדת ומחכה ביחד איתי. היא מספרת לי איך שפעם היא הייתה
כועסת מאוד על כולם, ואז הייתה נושפת כל הזמן, וזורקת אבנים.
פעם היא דחפה מישהו מקצה צוק גבוה מאוד. והוא מת.
אני צוחקת ומקנאה וחושבת כמה שהיא אמיצה, וגם היא צוחקת איתי,
ומחבקת באמהיות.
|
היא קיוותה שאני אשאיר לה זכוכיות בשולי המדרכות, כדי שתוכל
לקטוף אותן ולשבץ אותן בעור שלה. ניקיתי את המדרכות, והנחתי
בידיה חתלתול אפור. הטבעתי אצבע בלחי השמאלית שלה- ובטסי נאלצה
לחייך, חיוך וגומה.
|
רק החיוך שלו ואני
בחושך.
אני לחוצה ודרוכה
לקראת
תשובה מפולפלת
הוא שובה אותי לאט לאט, בפירורים.
|
אני אקח
חיים שקטים, תודה רבה.
בלי הפתעות.
בלי אזעקות.
מודעות פטפטנית מתלחשת
בינה לבין עצמה כל הזמן כל הזמן.
|
תוכלו למצוא אותי
מחפשת
את נקודת התורפה הזו, הקטנה
שתשבור אותי.
|
אם נלך יחפות על הכבישים הלוהטים של יום כיפור
יד בתוך יד
חמה בתוך קרה
|
אם תטה את האוזן,
תשקיט
את ה
לב-הפועם-ודואג שלך,
|
הם עשו חשבון והבינו
שצריך, הרי,
שמשהו יחסר לו,
לאדם.
|
בריצה מטורפת
סוגרת על עצמי
בלי סימניות
|
את יודעת,
יש לו אצבעות והן מסובבות במאמץ קצוות שיער קצר
(מיותר לציין שגזזתי לעצמי את כל הנחשים.)
|
אלפי קונכיות מחכות לשמוע
את הברכיים שלי נוקשות
ואת השערות שלי
נושרות זו אחר זו
|
אני מדברת בזמן עתיד ובהווה
כאילו הסומק כבר הבעיר לי את הלחיים והאף
והאוויר שלנו כבר מתוח מעלינו כמו חופה.
|
הבטן שלי
היא באר משאלות
נפוחה.
לפני שנתיים לקחתי תנופה
וקפצתי לתוכה.
|
הידיים שלי נושכות זו את זו ואני מנסה להפריד ביניהן
וגם
|
... וחפירות שחפרתי ולא הגעתי לתחתית.
(שעוד לא סיימתי, גם את זה עליי לעשות בהזדמנות. כשאגדל לי
ציפורני חתול חזקות ולא אכסוס. אכרסם רק את הפינות במשך שעות
עד שלא יישארו פינות.)
|
מחווה לברטה כץ, "ראשי ברגים".
|
אל הארכיון האישי (45 יצירות מאורכבות)
|
|
הי, מה אתם
חושבים שטיפטיפ
וטיפטיפון עושים
אחרי שמסיימים
לצלם פרק של
הקטקטים?
לדעתי הם הולכים
לשחק גוגואים עם
גרעינים של גזר
ננסי. |
|
