[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כותבת בשביל עצמי, כדי לפרק רגשות, לרוב.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אני בכלל לא זוכרת מתי זה התחיל, אני לא יודעת מתי הבנתי שגם
אתה שם, איתי. אני רק זוכרת שאז ידעתי שתמיד היית שם. עומד,
אולי יושב, ומביט.
מעולם לא ראיתי אותך. מעולם לא שמעתי אותך. אבל יש לי הוכחה.
ואתה מעולם לא ראית את פני ולא שמעת את קולי, ובכל זאת אתה כא

וגם בחופשים, וגם בחגים וגם בימים רגילים היא הייתה שם, עומדת
זקופה, באותה נקודה עם אותה התסרוקת ואותו המבט. וכשהאוטובוס
הגיע הוא עלה והיא נשארה.

כל כך הרבה קולות, כל אחד מנוגד לשני. כל כך הרבה קולות, אשר
מציינים את כל המחשבות. כל כך הרבה קולות, מציינים את כל
החלומות. כל כך הרבה קולות מציינים הם רצונות. כל כך הרבה
קולות, מציינים הם דמויות שונות.

אך עם כל הכאב שנעלם נעלמו לו גם הקטעים הטובים, שלא רצה
לשכוח, אך בגלל שהוא שכח אותם לא היה לו אכפת. כל פעם שהיה
קורה דבר רע, הוא היה הולך לישון ושוכח. כמו מכונה שאפשר פשוט
ללחוץ על כפתור והזיכרון נמחק.

המבט שלו עורר אצלי רחמים. העיניים שלו היו גדולות ומלאות עצב,
אך עם זאת גם שימחה גדולה. זה היה ממש ניראה כאילו הוא מנסה
להגיד משהו. משהו במבט שלו אמר לי שהוא ממש רוצה להגיד משהו.
הוא לא יודע לדבר.

אך לא משנה מה עשה, מה צעק, כמה תשומת לב תפס, היא הייתה בשלה.
קפואה, לבנה, עומדת על קצה הצוק, ומחכה. מחכה לאותה הדקה.

הוא הסתכל על חתיכות הספק נייר, ספק בד שבידו. לקח לו שנים
לגייס את הסכום הזה, ועכשיו, כשיש לו אותן בידו, אין לו מושג
מה לעשות.

כל מי שהכיר אותה, אפילו קצת, ידע לקרוא אותה בקלילות. היא
פשוט הביעה את רגשותיה באופן בטוח. בוטחת בכולם שלא ינצלו זאת
לרעתה, ובאמת אף אחד לא עשה זאת. אני יודעת שהיא יכלה להישאר
כזו עד סוף חייה. אך לצערי, ואולי אפילו לצער לכולם, משהו שבר
אותה.

כל הגעגוע לתקופה שכבר שכחה, געגוע לתחושה המדהימה, לאותה
התחושה המסחררת שדבר לא השתווה לה. געגוע למה שהשימלה סימלה.
אך הדבר שבאמת ייחד את הגעגוע הזה מאחרים שזה היה געגוע משולב
באהבה - אהבה לאותה הנערה. אותה הנערה שחיה בעולם משלה.

אני מרגיש קצת מוזר עכשיו לבד, מר לוין. אני הולך לי ברחבי
הבית, לבד, שורק אל הקירות, מדבר למרצפות. הטלפון שותק. הכל
דומם. כל כך התרגלתי לצילצולים של ביתי, לבלאגן של בני,
לנידנודים של אישתי, אפילו ליללות של חתולתי. אבל כולם עזבו,
כולם הלכו. עכשיו זה רק אני.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אין לי כוח לדבר
אין לי כוח לאף אחד

בילדותי עברתי טראומה,
קשה ולא טובה.
הדחתי, דחיתי ולא הבנתי
היום אני מבינה

שאלות שאלות
אך אין על כולן תשובות
יש עוד המון שאלות,
שבכלל לא נשאלות.

היא אבדה, נעלמה
היא פשוט לא חזרה
אני לא יודעת מה קרה
אני מקווה שלא דבר נורא

אין שום חי ויש רק מת
יש רק עצב וכאב

היא שטה על נהר
כשבצד אחד גיבעה
ובשני הר.

אני מרגישה שאני משתנה,
אני מרוחקת,
אני אדישה,

מחכה מחכה
והיא אינה מגיעה,
מחכה מחכה
אך ישנה רק ממתינה
מחכה מחכה
מחכה להודעה.

בדידות
התחושה היחידה
שאני מרגישה
מסתכמת במילה אחת:
בדידות

יש המון סוגים של אנשים,
כאלו שדומים וכאלו שלגמרי שונים

הלילה חלף
והוא הלך.

לפני שאת מחליטה
קחי דקת נשימה.
תירגעי, תחשבי שוב.
תשקלי, תדמי.
זה הרי משהו חשוב.
את לא רוצה שסתם תחליטי.

אני גדולה אבל קטנה.
מבפנים אני פשוט ילדה
אך מבחוץ אני גדולה.

סכנות קיימות,
סכנות יש בכל המקומות.

אני עומדת מולה ומסתכלת,
והיא שואלת:
"מה את רואה?"
ואני עונה

הוא הלך,
והוא לא יחזור.
אז למה יש בי תחושה מוזרה שהוא מעולם לא עזב,
שהוא כאן ועכשיו?


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
מה לעשות?
לבכות?
אני לא יכולה
אני לא רוצה.

השקט חולף - הרעש בא
השקט חוזר
כאילו כלום לא קרה
ואני, רוצה לחזור הביתה


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
יש בתוכי צמח,
והוא לאט לאט צומח.
הוא גדל ומתיפה
אך אותי הוא משנה.




אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
היא שותה את
העראק שלי, אבל
היא תשכב עם
ארבעתכם...





סרסור מתחיל


תרומה לבמה





יוצר מס' 50456. בבמה מאז 16/5/05 14:12

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלה קורן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה