|
'תודה לכל מי שחשב
מה השירים שלי אומרים
תודה לכל מי שאהב אותי
ברגעים מתים
נזכר בכמה נגיעות
נזכר בריח
סופר עד 10 ומחליט
אני לא בורח'
עברי לידר/שירים.
אה, והיא לא אלה אללה, היא אלה הרשקו. היא גרה
בקריית שמונה והיא נולדה ב31 לאוגוסט שנת 1987.
אז אחלות בחלות לכולם:/
ריח השתן בשירותים של המועדון הקבוע שלי היה מעבר למה שאפי
הצליח לסבול. בנשימות קצרות דרך הפה השתנתי מהר, ויצאתי.
מפדרת את עצמי כמו שאישה צריכה לעשות בשירותים של מועדון, ואני
שומעת צעדים מתקרבים.
|
היה לנו כל כך טוב.
היה, היה
איך יכולתי להחזיק את עצמי מולך?
ההשפלה הייתה חזקה מכל משהו אחר שהיה בשיחה הזו.
השיחה המקוללת הזו
|
ואני אוהבת אותך וכותבת לך, ומחכה לך.
ותמיד אחכה.
למרות שהייתי איתו, למרות שגופי שייך לאחר, ליבי איתך.
וכל הדמעות שלי יורדות בשבילך, וכל הכאב שלי רק בגללך וכל
האהבה שלי,
|
השעה הייתה כבר עשר בלילה, ישבנו סביב שולחן שהיו מונחות עליו
כמה כוסות פלסטיק מלאות בקולה שאיבדה את טעמה מרוב שעמום.
ידעתי תמיד שמפגישה של עבודה לא יצא משהו מעניין או מסקרן
במיוחד.
|
"דודה שלי מתה." התחלתי. לא ידעתי מה עושים, מה אומרים? חשבתי,
דווקא דודה נורא קרובה שלי...
"כל המוות הזה מביא לי מחשבות על כל כך הרבה דברים. דברים
שילדה בגילי לא צריכה לחשוב עליהם...
|
הכל התחיל לפני בערך שנה. אסף, האח של החבר הכי טוב שלי, התקשר
אליי, "היה פיגוע. הוא מת..."
זה היה לפני שנה. אני חושבת שזה הדבר היחיד שגם בעוד 50 שנה,
אני אזכור אותו בדיוק כמו שהיה. שום פרט לא יעלם ממוחי.
|
"אני לובשת גופייה שחושפת מעט משדיי..." היא לחשה לצד השני של
שפופרת הטלפון שבידה.
נערה יפיפייה שוכבת על מיטה, מכסה בשמיכה את מחצית גופה
הזעיר.
"באיזה צבע?" שאל קול של נער, חייל צעיר שמחפש אותה.
|
"אהוב ישן,
אני יוצאת לסיבוב קצר על חוף הים. בזמן האחרון זה נראה לי
יתרון גדול לגור ליד הים.
החול נכנס לי בין האצבעות, הגלים מרעישים והציפוריים מצייצות
בקול. והשקט... השקט הזה שעומד כמו אבן.
הרוח מעיפה את שערי לצד.
|
קשה לי לכתוב.
אבל, שאתה קם בבוקר, ומחפש רק דרך להמשיך לישון. לישון לתמיד.
ואם לא לישון לתמיד, אז להיות איתך תמיד.
ואם לא להיות איתך,
אז לא להיות.
|
עוד נשימה עמוקה, אולי האחרונה. בתקווה האחרונה.
מתפרקת מול הראי כשאני רואה את הקמטים שיש, ושלא אמורים להיות.
לא מחזיקה את הבכי יותר.
|
"דובי יקר, אני כותבת לך מהמטוס. התיישב לידי בנאדם נורא נחמד.
אך הסר דאגה מלבך, כולי שלך.
חשבתי על הדרך שבה אימי התייחסה אליי, כלבה מפגרת, איך היא
יכולה לתת לי לעלות למטוס לבד לספרד? העיקר להפריד אותי ממך.
דובי, אני אחזור אני מבטיחה.
|
הולכת לבית הספר, חוזרת. ממשיכה לעשות כמה דברים שחייבים
לעשות, אבל לרוב חושבת על מה שקרה. נזכרת, בוכה ומנסה להחזיק
את עצמי חיה, למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, לחיות.
|
הלב שלי והראש לי לא תיאמו גרסאות, האחד היה אומר לי שאופיר
הוא כל עולמי, שהוא זה שיבוא ויוציא אותי מהדיכאון היומיומי
הזה שאני חיה בו כל כך הרבה זמן, והשני אומר לי שזו רק אשליה.
|
"מה פתאום?! נראה לך שאני אתן לך את הילדה?" היא צחקה.
"אני לא שואל אם את נותנת, אני לוקח!"
"אתה לא לוקח אותה, היא נשארת איתי. אני עוזבת את העבודה
ואתה..." היא הפסיקה, הסתכלה עליי. "אתה, תמצא לך חיים!"
המשיכה.
ואני באותו זמן כבר תהיתי על מה בדיוק הם רבים
|
אין לך מושג איך אני בוכה שאני מתחילה לחשוב עלייך
עלייך ועל כל הדברים שאני מחמיצה שאני רחוקה כל כך ממך
רחוקה כל כך ממך ומהסיכוי שלי להיות מאושרת
|
אם אלחץ את ידיך בידי,
אל תרפה לעולם
תנסה להרגיש עד הסוף
עד כמה הרגע הזה מושלם.
|
תחבקי אותי,
ולא בגלל שאין מישהו אחר שיעשה את זה,
כי אני רוצה שתעשי את זה את.
|
תן לי שוב לטעום
משפתיך הרכות,
תן לי לנסות לחלום
|
רק חופש,
חופשיה בעולם הגדול הזה,
יכולה לשחות לבד בים העמוק הזה
|
זוכר שראית אותי בפעם הראשונה?
אתה זוכר איך הסתכלת?
|
מסתכלת על הכוכבים,
רואה איך העננים שטים בשמיים,
הכל זז כל כך מהר,
חוץ מהכאב,
שלא עובר.
|
כשאני לבד
כמעט תמיד.
אני בוגדת בעצמי וחושבת עלייך.
שכל העולם בוגד בך, מכניס לך מקלות מתחת לרגליים בשביל
שתיפול,
אתה מתחיל לאבד את שיווי המשקל שאתה רוצה שיישאר.
|
לבד,
לא כיף בכלל להיות לבד.
ממש לא ממולץ.
|
שכוב כנוע,
ידייך פרוסות לצדי גופך הגדול,
פנייך נפולות ומחווירות,
לבוש בבגדייך האחרונים
|
ואולי אתה תהיה הדבר שבישבילו החזקתי חיים.
וגם תמיד אשאר בציפייה,
שתבוא ותחזיק אותם, בשבילי.
|
אני רוצה להרגיש אותך, לפעמים, קרוב אליי.
לפעמים לדעת שאתה פה, איתי.
אבל לדעת שאפשר ללכת.
לנשום קצת אוויר, לנקות את הראש.
|
זו המלנכוליה הזו שמכריחה אותי להכנס אליה,
זו מילה בכל שיר רגוע
שמושכת אותי לאט לאט לתוך עצבות,
עצבות בלתי פוסקת.
|
את חסרה לי,
העיניים הבתולות שמסתכלות עליי מלמטה,
האף הקטן אשר מונח על פנים לבנות מידי
|
ברגעים הכי קשים
אני יושבת וכותבת,
מנסה להראות לעצמי
שיש משהו טוב בזה שאני
סובלת.
|
וזה לא אמור להיות ככה.
מעביר אצבע מגושמת על אפי הקטן.
שפתיים רטובות ועיניים דומעות.
לחיים סמוקות.
|
שהכל יעבור.
מה יהיה?
מתי יהיה?
אולי כשעזבת יכולתי להגיד שיהיה טוב?
אולי כשתחזור?
|
הסוף של מי,
היא שאלה,
שלי, הוא אמר.
אולי שלי, ילד בן 9.
|
תאהב אותי.
אני מבקשת.
אני כמעט מתחננת.
תאהב אותי.
|
תמונה,
אני והוא מחובקים,
צועדים על חוף הים,
אוחזים יד ביד.
ואהבתנו גדולה יותר מהשמש.
|
בלילות של ירח מלא, אני זוכרת אותך.
אתה שכוב לידי, מחזיק את ידי, נושם את גופי.
בלילות של ירח מלא, אני חולמת אותך,
את מבטיח לי בלחישה קצרה שפשוט אמרת 'אני תמיד איתך'.
|
אם הייתי מספרת לך על כל אותן דקות של נשימות מתקצרות, לב פועם
בחוזקה, רק בגלל שמישהו הזכיר את השם שלך, היית שואל אותי אם
הכל בסדר איתי ועובר הלאה, כמו שרק אתה יודע לעשות.
|
ה27 למרץ.
חושך בחוץ, ורוח שאומרת שעוד מעט נגמר החורף, מביאה איתה טעם
של קיץ.
אני נושמת עמוק, ולוקחת אוויר נקי לריאות שלי.
מיד אחר כך אני מדליקה סיגריה, לאזן את המצב.
|
איך שהעיניים שלי קורנות ברגע שאני רואה "1 מכתבים חדשים".
כמובן, שבסוף מסתבר שזו רק פרסומת של האינטרנט.
תמיד יש בי איזו תקווה קטנה, והמון המון ציפייה, שתחזור ותשלח
לי איזה סימן שזה לא נגמר.
|
הסיגריה עומדת להיגמר ואני לא מוכנה לקום.
מורידה את עצמי לחול החמים, ונשכבת.
אין ספק שהים מספק לי שלווה רגעית, נחת.
|
והיא מסתכלת מהצד
ובוכה.
הורסת לי את הלב,
שוברת לי אותו, כמו לבובה היא שוברת
וזה שורף אותי.
|
מחבקת את עצמי ומנסה להפסיק לבכות,
להפסיק הכל.
כולי מקופלת לגוף אחד קטן,
מעבירה מבט למראה השבורה מולי,
ומתחרטת.
|
מרגישה את דמעותיי זולגות ורואה איך הוא תופס אחת אחת.
תופס את כאבי, שותה את יגוני, בולע את עצבותי.
שכוב לידי רך וכנוע, נשמתו בו והוא חי ונושם כמו כל אחד מבין
החיים.
מרגישה כל פיסת געגוע הולכת ומתנתקת מלבי, ורק מרגישה אהבה
שחוזרת.
|
מה אם אחרי כל מה שעשיתי בחיים האלה יקחו ממני את הדבר שהכי
חשוב לי בחיים?
את הילד שלי?
|
זונה!!!
היא כזו בהמה מפגרת.
מכוערת, טיפשה.
|
ושוב זיכרון של דמעות בעיניים, של איבוד הכרה לעתים קרובות,
הכול חוזר אליי שוב.
וזה רק זיכרון.
|
הדמעות שלי
חייל שלי גיבור שלי
הדמעות האלו בשבילך ושלך
תשמור אותן כמזכרת ממני
עד הפעם הבאה שניפגש
|
אני כבר יודעת איך זה הולך להיות.
אני אשב לבד, ליד מעיין שכמעט לא זורמים בו מים.
אפתח בקבוק של וודקה, אולי אפילו אשקיע בעצמי ואקנה יין טוב,
אדום יבש, כמו שאני אוהבת.
|
אני לא עושה את זה לעצמי יותר.
לא פותחת את אותו הקובץ, לא במחשב ולא בראש שלי.
לא יכולה להסתכל עלייך יותר, לא על השפתיים שנישקו אותי לפני
כמה חודשים,
ועם אותן השפתיים שאמרת לי שאתה לא יכול להיות איתי כי אני
אוהבת אותך יותר מדי
|
אני יכולה להיות לבד, בשקט. העיקר ואתה תהיה מאושר.
איתה. איתי. רק שתהיה מאושר.
אני אשב ואסבול, אך לראות אותך מאושר יוריד אבן קטנה מלבי.
אבכה ימים ולילות כי אתה לא איתי, אך לראותך מאושר יפחית דמעה
אחת מעיניי.
|
מלנכוליה זה שמי,
ועצבות היא החברה הכי טובה שלי
|
אני יושבת בחוץ, על הנדנדה בחצר. מסתכלת על השמיים, על
הכוכבים, על הירח, על כל דבר שיעשה לי טוב. אולי זה מה שאני
מחפשת, דברים שעושים לי טוב.
אולי הירח? אולי הכוכבים? השמיים עטופים ביופי, בכחול? אולי
החושך?
|
זה רק אני, או שהזמן עובר מהר? כשנהנים? לא, כשחיים.
עברו להם כבר 3 שבועות מאז שאחי איננו. בתקווה שמישהו יבוא
למלות את החסר. אף אחד, ושום דבר לא בא.
|
אני לא יכולה להמשיך לכתוב כדי שתאהבו
אני לא יכולה להמשיך לשתוק, כי ביקשתם
אני לא יכולה להמשיך לענות, כי רציתם
אני פשוט לא יכולה.
|
אתמול, כשחיכיתי לך בתחנת הרכבת, כמעט ראיתי את עצמי נדחפת
מרצון בלתי נשלט אל הפסים.
והרכבת דוהרת, ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי, לבסוף אני נאחזת
במשהו, לא משהו ממשי.
|
אני נזכרת, איך עגלי הזיעה, בלילות הקיץ, היו מונחים לך על
הריסים כמו טיפות של טל בבוקר אביבי.
הייתי יכולה לנצח להישאר ולהסתכל עלייך ישן, היית מושלם ככה
לידי.
|
|
|
כבר שלושה ימים
ששלי לא יכולה
לשבת אחרי הבמה
חדשה שהבאתי לה
אתמול.
החבר של שלי. |
|
