|
"קורנליה"\ יונה וולך
באמצע הלילה השד
הופיע ואמר לקורנליה
שזה הזמן וקורנליה
שחסרת יזמה ומכרחה
קורנליה והשד הלכו
באמצע הלילה לקטוף סרפדים
השד התעייף ופרש
לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה
אפשר היה לחשוב ממש
שקורנליה שדה אדומה
בבוקר האנשים עשו לה
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה
וקורנליה לא ידעה
תמיד היא חשבה שעשו לה
כי היא קרנליה.
האוהב, המשוגע והאמן- אחד הם...
האדם האוהב מתחבר אל דימיונו דרך האמן שבו, נותן
לדימיון לשלוט עליו דרך המשוגע שבו.
אם ירחיק לכת, הוא מסתכן בחציית הגבול הדק והמעומעם
בין הדימיון למציאות.
היכן באמת עובר אותו הגבול?...
מה יכול להיות יותר פקצי, קיטצ'י ויחד עם זאת מתוחכם וטיפה
נאיבי ואגרסיבי, מאשר שלוש בנות עם מראה חיצוני מושך לעין
יושבות ומרכלות?
שלושה לבבות שאוהבים וגם שונאים אחד את השני באותו הזמן.
|
אני- חוקרת אותו, עיניי מלטפות את גופו, את כל כולו. רוצה
לזכור הכל, לקלוט כל נקודה, לא לפספס אף פרט אחד, למקרה שתהייה
זו הפעם האחרונה
|
לאחר כמה ציורים של נשים עם שדיים לא כל כך פרופורציונאליים
וגברים עם עיוותים למיניהם, יצאנו החוצה לעשן סיגריה. עישנו אז
קאמל, אם אני לא טועה...
התיישבנו בכניסה לבית הספר, שתי מדרגות לפני הסוף.
היה חשוך...
כל כך שקט ורגוע.
|
לפני שנה קבענו בערך בארבע, ארבע וחצי- "להיות מאושרים".
לא הגעתי, איחרתי ..
הייתי בדרך אבל נתקלתי ב"שודדי השמחה" והם הפילו עלי, ישר פנים
את "מקלות הזיכרון".
|
היא ישבה על ספל, הוא היה אחד מתוך קבוצת ספסלים המרוכזים ליד
מרכז של בתי כפה במרכז העיר.
היה קר. היא ניסתה לכסות את ידיה בסודר שסירב להתארך.
שוב ושוב הביטה על השעון במסך הפלאפון.
רעדה. לא היה לה ברור אם זה בגלל הקור המציף לעט, לעט את גופה,
או בגלל המתח
|
אתמול ירד גשם.
הגשם הראשון השנה.
אני זוכרת את אותם הגשמים של שנה שעברה
|
אם כי למה אני יוצרת?
אם כי למה אני אומנית?
אם כי לאה הנני מהרגשות המתפרצים
כי הפחד הוא עוטף אותי כמו זנב את דג, או כמו אשה, או אם אוהבת
נחנקת מחיבוק של בנה.
|
אם ידעת וידעתי אני
אך לא ידענו
|
אף פעם לא ידע כמה אותו היא אהבה
כמה ניסתה,
כמה חתכה,
כמה צרחה,
כמה שרפה,
כמה סבלה...
|
כשאמות אהיה פיה...
פיה קטנה, ירקרקה
עם זוג כנפיים בגבה
כשאמות אהיה פיה...
|
שונאת חלשים, בכינים
שונאת אותה, את הזונה!
החולשה!
שוב ושוב תוקפת אותי,
עוקפת מאחור, תוקעת סכין
כואב לי ואני צועקת
לא אבכה, לא אבכה...
רק על שורות אלו חוזרת
לא תנצחי,
לא הפעם
כלבה!
|
כן, שם היותך, בשמלה לבנה כשלג
על מותנייך זכרונות עבר
חיפשת את מקומך, הלא כך?
|
יש לי קופסה,
קופסת קסמים,
בה נוצצים מפוזרים.
זכוכיות קטנות ומבריקות
|
איני מסכים! אמרת,
אם רוצה אותי כמאהב לך, תהיי שלי, תמיד, בכל שעה
את לא צריכה אותם, יש לך אותי
וגם את נעלי הבלט שלך השליכי לנהר, אני אהיה לך הרקדן המהולל
|
תחת אותם השמיים, נמצא משהו עבוד
מחפש לו שמיים בודדים
והשמיים... אי אפשר לבחור, הם אותך בוחרים
גוף רווי באדי הכוכבים.
|
פתחתי את קופסת הנעליים, המוחבאת עמוק בארון.
הוצאתי את הטופס.
''נורות אזהרה לאלימות במערכת יחסים''.
זה נראה רק עוד דף, דף לבן רגיל, כזה שמקבלים בבית ספר.
|
אני זוכרת... הייתי עצובה תמיד, היה לי חלום, רציתי לעוף,
חשבתי שזה יהיה נפלא, כל כך רציתי...
היו לי אנשים.
היו לי אנשים שהיה להם אכפת ממני, כשהייתי... בחיים.
אהבו אותי...
|
מה זה משנה במיילה, ילד אחד פחות, ילד אחד יותר...
הרי כל ילד פלסטינאי של היום הוא מחבל של מחר!
ידוע לכולם!
|
ואז אולי גם הירח ירצה
לתרום למדינה,
ובצה"ל יהיה למפקד פלוגה
יחזור כל שבועיים
אל ביתו...
אל השמיים...
|
החיים עוברים
הגיצים עפים
והם עדיין לא מעיזים
רק רוצים, רוצים...
|
השואה היא תולדה של "חרפת הגלות", על כך אין ויכוח, אך האם יש
טעם לחזור לאותו המקום של חרפה שממנו ברחו אבותינו?
|
|
|
צביקה פיק עשה
קאמבק. במסיבת
יומולדת של חבר
שלי. אני לא
הולך למסיבות
יומולדת יותר
"השנון" מתוסכל
ממצב הצביקה פיק
בארץ |
|
