|
 42303158
כבר לא פעיל, מסתבר.
"דור הוואי", היא אמרה, "זה הדור הכי מתוחכם שקם בארץ הזו.
אנחנו חצופים, וחכמים, ולא דופקים חשבון. דור הוואי זה אנחנו.
יש לנו פלאפון, ואינטרנט וגם ערכים של ציונות ושל אהבת הארץ.
אנחנו מאבדים את הבתולים בגיל 15 ואת התמימות טיפה אחרי".
|
הוא יושב על מיטתו, בהלם, לא מסוגל להאמין, לא רוצה לקבל.
אצבעות ידו הימנית ממוללות בעצבנות את בד מכנסיו. הוא מנסה
לחשוב על משהו לומר לה, משהו שימנע ממנה מלעלות על המטוס הארור
בעוד שבוע, משהו שישאיר אותה איתו. הוא יודע שאין מה לומר.
|
אלוהים, כמה שכואב לי הראש. המרצה מקשקש משהו על מסה ואינרציה,
ואני בקושי מצליחה להשאיר את העיניים פתוחות. פאק. לא הייתי
צריכה. פשוט לא. לא הייתי צריכה ללכת למסיבה ההיא אתמול. לא
הייתי צריכה לשתות כל כך הרבה. לא הייתי צריכה לחזור איתו
לדירה שלו. אני חושבת.
|
פעם אחת, בדירה במרכז הארץ, גר ילד, ולילד היה כסא. הוא היה
כסא יפהפה ומפואר, בנוי משלדת עץ מהגוני, מחוזקת בקורות מתכת
מיוחדת, ועליה מילוי ספוגי ורך, שמכוסה בשכבת עור יקר ומבריק.
|
הוא היה בעל חזות ערבית ברורה. נראה בערך בגיל שלי. לא מגולח
עם פנים צבועות. הוא לבש מכנסי הסוואה אפורים ירוקים וסוודר
באותם הצבעים. היה לו תרמיל גדול שמונח לידו וליד נח
קלצ'ניקוב. את זה זיהיתי מסרטים.
"אה.. סליחה.." גירדתי בעורף בעצבנות. "אתה מהחיזבאללה?"
|
בסך הכל, זה לילה ממש יפה. רומנטי כזה. והעובדה שאני גוסס, או
אולי כבר מת, לא ממש מצליחה להרוס לי את זה.
|
כשהתעוררתי בבית החולים, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה -
וכמה שזה קיטשי וכמה שזה הוליוודי וכמה שזה מגוחך ודבילי זה גם
נכון - "מי כיבה את האורות?"
|
אני מחייך את החיוך הכי ציני ומריר שיש בעולם. מלאכים כבר
גורשו מגן עדן על פחות מזה. היא טועה. אלוהים, כמה שהיא טועה.
אילו רק יכולתי לא לרצות. אילו רק יכולתי להתעלם. לא להתקרב,
לא לשאול. אבל אני לא יכול.
|
"אז... שמעתי שאתה בקטע של סאדו-מאזו, אה?" היא הסתכלה לי עמוק
בעיניים, כאילו היא מנסה למצוא שם את התשובה. היה לה חיוך
מוזר. חיוך שכנראה היא הגדירה בתור החיוך המפתה שלה. בעיניי
היא נראתה כמו ילדה בת חמש שמנסה בכוח לא לצחקק כשהיא חושבת על
מילה גסה.
|
ערב. בחשכת חדרו המחניק, אנדרו בייקר הדליק לעצמו ג'וינט נוסף.
הוא לקח שאיפה עמוקה, עצם את עיניו, ואז נשף באנחה איטית מלווה
בחצי חיוך. זה כבר היה יותר טוב
|
ראיתי אותה לראשונה, כמובן, בהלוויה. באותו זמן כבר עבדתי שם
מספר חודשים, והלוויות היו דבר שבשגרה בשבילי. הייתי רגיל
לבכי, לחיבוקים הכואבים, לנאומים המרגשים או הקשים, לתפילות
ולכל השאר. בשבילי, זו בסך הכל הייתה עבודה.
|
לילה לפני הטיסה אני מתקשר לאמא שלי ואומר לה שלא תגיע לשדה
תעופה. מישהי כבר תאסוף אותי שם, ואני אגיע הביתה בערב. אמא
קצת נעלבת, אבל אני לא מצטער.
|
... והיא כל כך רוצה סיפור. או שיר. או משהו. משהו כזה, יצירה.
משהו שיהיה שלה. של כולם, אבל באמת רק שלה. משהו שהיא תקרא
ומייד תדע - "זה שלי. זה עליי. אני הסיבה, ואני ההשראה."
|
לפני שבוע התפללתי בפעם הראשונה בחיי.
|
I am the wolf, dark prince of night,
I'm the one you fear when there's no light.
I am a killer, that everyone knows.
Behold my teeth, behold my claws.
|
ביקום מתפורר, במציאות מטורפת,
אנשים גוססים, שורדים משבת לשבת,
בעולם מתפרק, מציאות כל כך מעייפת,
מצאתי את גן עדן.
גן עדן זה את.
|
קר שם בחוץ, ורטוב, ואכזר.
רחובות מוצפים,
וחתולי רחוב קופאים למוות.
|
They say that in real life, there's no black and white. Only
gray. I fucking hate gray.
|
אתה נאיבי, ילד. חושב שדברים טובים קורים לאנשים טובים. וגם אם
זה היה נכון, מה זה משנה לך?
|
נוהל שמירה הוא נוהל אסור. אסור לעשן, אסור לשבת, אסור לאכול,
אסור להרדם, אסור לדבר בפלאפון, אסור לקרוא, אסור לעשות שום
דבר שמפריע למהלך השמירה. אסור בתכלית האיסור. א-ס-ו-ר!
|
ואתה צריך סיגריה, ואין לך. וגידי הולך לשכנים לשאול אם יש להם
סיגריות, וגורר אותך איתו, שלום, מצטער להפריע לכם אבל חבר
שלנו ירה בעצמו עכשיו, אז תהינו אם יש לכם סיגריות, והכל כל כך
סוריאליסטי שבא לך לצחוק, שבא לך לצרוח, אבל אסור.
|
יום שלישי. שתיים בצהריים. אני יושב במטבח. אוכל ארוחת צהריים
עם אמא שלי. אורז וקציצות, אם אתם מוכרחים לדעת. על השולחן
מונחת קערת סלט.
|
וכולם נחמדים אליך כל כך, כולם מחייכים ומלאים כוונות טובות,
אז למה הם נראים לך כמו חיות טרף? למה מאחורי החיוך אתה רואה
ניבים שרק מחכים להינעץ בך? ממה אתה מפחד?
|
|
|
זוג זקנים בבית
אבות:
זקן: תגידי
מתילדה, את לא
מריחה ריח של
נבלה?
זקנה: לא.
זה שאף פעם לא
זוכר את הסופים
שלך הבדיחות. |
|
