|
איתן יליד שנת 82' גר ברחובות. חבר בדרור ישראל.
כותב מצייר ומפסל מהתיכון. מתמקד בסיפורת אלגורית,
אבל לא תמיד יוצא. וזה גם לא כזה נורא.
הרוח שינתה את עוצמתה. בעצם, המילה "רוח" לא באמת היתה קיימת
בשפת המקום. כשמזג האויר היחיד שקיים הוא רוח, על מגוון
עוצמותיה, האדם נותן שם נפרד לכל עוצמה.
|
תקראו לי כושי. בבקשה. אפילו בפנים. למה לחכות שאני אעבור
ולסנן איזה קללה מאחורי הגב? אה, אתם לא מקללים? אין לכם בעיה
עם כושים? מה, אתם גם לא אוהבים את המילה הזאת "כושי"? אחלה...
|
אלול מנסבאך יושב על מרפסת ביתו ומביט סביבו על ערבות הנגב
שבמשך שנים עמלו הוא וחבריו להפוך לשדות. שקיעה סתווית פורסת
את ידיה הארוכות בין עדרי עננים אפרפרים, וצובעת את מרחבי הלס
והחוור בגוונים וורודים-סגולים.
|
אני... לי נותר רק עוד חודש וחצי בשיממון הזה. הציפייה משתקת
אותי כליל ומונעת ממני מלהשתתף בשיחות החופש. כמו הלום קרב
הוזה. "בשיבת ציון היינו כחולמים".
|
כבר שעות שאני כורע לי בשפיפה מתחת לשיח הגדול הזה ומביט
בציפיה על הדרך הסואנת, מחכה לשעת כושר לצאת ממחבואי ולפרוץ
לעולם הגדול
|
השביל מתחיל בחניה הראשונה, בין הרפת למוסכים של הטרקטורים.
הוא מתמשך לו, מבליט את אבני הכורכר הלבנות מול הנוף המוריק של
חורף עמק יזרעאלי
|
קומו, עורו בני דימונה,
באר שבע וערד.
צאו היום אל מפעלכם -
בל יושאר אף איש בדד.
|
אל תבכי על ילדינו.
דמעותייך לא יועילו להם.
מה יועיל את שואלת?
תועיל היד הקפוצה.
|
אני האוטובוס הראשון.
אני מכיר כבר את הפרצופים,
את הקמטים בפני האנשים העייפים
שאור הבוקר עוד מרחק של שעתיים מעיניהם.
|
כי רק בגוף הזה, רק שם יש תקווה
לעבר, ולהווה, ולעתיד ללא צווי.
תקווה לאנשים שהם יחיד,
אבל לא לבד, לא נפרד
|
ניתן לעופרת הדלקים לשקוע בדמנו
כדי שהאוויר יהיה נקי יותר.
נמלא את ריאותינו באבק אשלג
המתרומם מהדשנים שאנו מייצרים
|
הלכתי לראות את הלילה
צועד על פס הכסף המקיף את העולם
נושא על שכמו את כדור הירח.
|
רוצים את הכשרתי מסין.
רוצים שאשרת עבודתי תתקצר,
בעוד על הדלת מתדפקים זרים חדשים
וכך אבנה את תל אביב בזמן שאול.
|
בצפון העיר יש בית רחב.
הוא עומד ריק.
את יכולה למלא את חדריו, אבל לא איתי.
הבית ההוא מחכה, אולי הוא בשבילך.
|
אך לדאבוני, כשאני מטיל את ראשי
אל מתחת ליריעת הפלריג
המשמשת כמיטתי על גג השוק,
חלומותיי נושאים אותי אל בית הורי
|
"השפה נגדנו"חשבתי לעצמי
בעודי בוהה בשלט הקטן על הדלת.
"גב' אילנה לוין" הוא התחיל
והמשיך "אחראית משאבי אנוש".
|
חנה רובינא ילדה בגיל 45, ועוד לפני קום המדינה! אז חלאס. אם
היא יכלה לחכות, גם אני יכולתי.
|
|
|
אני לא מבין
בשביל מה לנחות
בתוך התאומים
כשיש מנחת
מסוקים על הגג,
לא חבל על
הבניין?
יוסי עמוס חזה
מכה על חטאים של
אחרים. |
|
