|
יליד המאה העשרים, נשוי ואב לשלושה.
איש מחשבים במקצועו.
כתב בעבר מאמרים לאתר The Marker.
מצא מספר בעיות אבטחת מידע במוצרי מחשב והפך את זה
לתחביב.
לאחרונה החליט שהוא מתחיל להיפתח לעולם וגם הוא רוצה
לשחק בחשפנות רוחנית ולהביע את הגיגיו ודעותיו,
דברים מהם נמנע במשך שנים עקב תחושת סלידה ממרחב
הפרהסיה.
למרות שאת השירות הצבאי הסדיר הוא סיים מזמן,
עקבות הטראומה נטבעו בשירים רבים
אשר נחשפים כעת לאיטם.
רובם המוחלט של השירים הם מתקופת השירות הסדיר
כי היה רע עד שהנפש היתה חייבת למצוא מפלט
ודרך ביטוי.
לקראת סיום השירות הופיעה בחייו זו שבעתיד תהיה אשתו
וכך נשזרו באסופה גם מספר שירי אהבה אופטימיים.
מאז שחזר לאזרחות כנראה שהיה לו די טוב כי הוא לא
כתב שירים נוספים.
נחזיק לו אצבעות בתקווה שיהיה לו מספיק רע בכדי
שיחזור לכתוב שירים או שפשוט יחליט שהוא רציני.
נכנסה לה הגברת מכינרת, לבושה כמו מוזיאון השעווה (ואני בטוח
שכמה חלקים אצלה עשויים מפלסטיק), ומכריזה: "אני באתי לחפש את
הבוביק שלי!
|
היה היה פעם ילד בשם ניצן.
אבל בעצם, אף אחד לא קרא לו ניצן.
כל אחד קרא לו בשם אחר. שם שכל אחד המציא.
|
צועק: "בואי הנה
גיבורה גדולה,
תני לי בן-
חסר לי אחד"
|
שאין בו שום דבר אישי
ואפילו כעת הוא כותב בגוף שלישי
|
אבי מושיט לי יד
ממרחק שנותיו
|
והירח והאגם כבר לא יעזרו לי
כי נשארתי לבד, והירח כבר שחור
|
אחי,
כשנשאתי אותך על כפיי
בשדרת הברושים
בסופה חיכו שאר האנשים.
|
טבעו באנייה
התרסקו במטוס
ובשאר אלפי מיתות משונות
|
על דברים קשים
שנאמרו לחינם
על אימרות שהפכוני לפגם.
|
אלה לא אותם המראות שראיתי
(ועיני הרי פקוחות לרווחה)
|
וזה עובד רוב הזמן.
מתעלמים מאבנים קטנות
המתחלקות מתחת למשקל
נופלות לאינסוף
ואתה מעל.
|
איש הרמזור
מחליף צבעים (לפי סדר ומחזור)
כשאתה לידו עומד.
|
את רעבה לסקס לאחרונה
אבל לא אתן לך
לפני החתונה.
|
נצרתו שוחררה
חייו הותרו, החלה הארה.
|
הנה הגיהנום עולה
כמו אד מהביל
אל מעל גגות הבתים
|
ונותרנו מאחור
מביטים בהן
בערגה, בזעם
|
האימה השקופה
זוהרת באור יקרות
אופפת אותי בחלום בלהות
|
קווי כוח סמויים לעין
מושכים אותנו
בהתחלה כוס לזין
ואח"כ נשמה לנשמה
|
מלאכים
אנו מנסים להיות
לא תמיד מצליחים
אך ברגעי חסד מבליחים
בחשכת חיינו.
|
אצבעות מהודקות
מעבירות מסרים
|
ביום שישי
5 אחה"צ
העולם יצא
הוא תיכף ישוב.
|
בריצה מבוהלת
אל האוטובוס האחרון,
להספיק ולתפוס את
בלוז יום ראשון.
|
אבל לפעמים צריך גם לדעת
לחזור מהמעמקים
|
דגי פירנאה ונימפות
נושאות מטוסים
וסירות דייגים
|
ומרוב אהבה
מבקעת את קרביי
אהבה של אינסוף
פולחת את עורקיי
|
אני רוצה רק לעבוד ולעבוד
לשכוח שאפשר לרקוד.
|
השמשות מאירות
את דרכי למחר,
הירחים נדים:
"הנה המעבר".
|
משחרר מעצורים
לאוויר נעתר
|
עמל השנים מול יופי ונעורים
זעה ומאבק מול יופי בערגה נאנק.
|
העט מרחף מעל הדבר
שאינו נכתב
|
זה לא שהעולם עקום
זה אני שרוקד
מסביבו
|
אוי ה', נאנקתי...
אוי נערתי, גנחתי...
|
ועוד אחת
ומעיין נפרץ
סכר נופל
נהר זורם
|
האם תאהב אותי
בלי איפור?
תחבק אותי גם
עם לב שבור?
|
אוי, דפנה, להזמין אותך לצאת לעיר...
אבל מה לעשות, ואני קצין תורן והלילה עוד צעיר...
|
קצות ציפורניי
כבר מלוהטות
ואלוהים, אלוהים, איפה הברז!
|
ואליך אביט בערגה
כי עיוור הייתי
|
שרים, רוקדים ומשתכרים
מעצמנו, מפלא היותנו
|
קרביים נפתחים בלהב מסוקים
על גלי ימות חול בוערות
|
מנגן לי ברוח
את מקצב גופך
המשאיר אחריו
מצעד גוונים וריח.
|
שם כבר כל חבריי
ונשארתי לבדי, חי.
|
בדיחה מול סכין
חרב מול תעלול
עתיק מול שכלול
מס-כאב כלול.
|
אש בשבילים
שעליהם הלכתי ואלך
|
ושוב יוצאת לדרך
תחושת הרג מפעמת
|
השקט שאומר הכל
אינו מסרב לי
|
אנווט בין חגים
בדרכי אל הקיץ החמים.
|
ואותו לא חיפשתי
אבל ידעתי
שהוא מחפש אותי
|
אובך הערב
מאבק את הצלקת שלי
|
וללכת, למשל, לים
ושם
למצוא שקט ושלווה
בין מטקות וערווה
|
אז אני אותך חיבקתי
כמו גוזל את הקן
אז אני אותך חיבקתי
ומאז לא ישן.
|
אבל, והיה והבוקר לא
יאיר
ואשאר בחשרת עד
|
ושוב ברדיו
אנשים בקול רועד
מספרים על פיגוע, ירי, מתאבד.
|
זכרונות
שעולים
במקומות לא צפויים
מתוקים ומרים
נראים לא מקושרים
|
מאחורי האדמה נשמטת
לקול צעדי, בשקט.
|
החלום השביעי כבר רוקד לו
החוצה בשקט הלילה המחניק
|
העצמאות האישית
ללא מחיר ללא פשרות
נאחזת בידי
כתרנגול כפרות
|
מתקדם לעבר
פצצה לא נודעת
האורבת במוחי אי-שם
מאחורי הדעת
|
חלונותיי רואים
דמעותייך זולגות
ממרחק הפרידה
|
האחד עדין נפש
רגיש וביישן
והשני סוער, חזק
ועקשן.
|
לאמת אין דרישה במקומותינו
אפילו לא בתור נוסטלגיה
|
השמש רוקד ולס בשערך
והדרך אלי נפתחת בליבך
|
נעמעם את האורות,
נשים מוסיקה שקטה -
נכנס למקדש האהבה,
ונוריד את התריסים.
|
מטורפי כל העולם התאחדו
מוזרי כל תבל התקבצו
למפגש שנתי, איחוד משפחתי
לאנשים עם מוח בעייתי.
|
זוגות על ספסלים
דוקרים מעדנות.
זה לא אנחנו
שם הוזים.
|
רסיסי חיים
מתנפצים מול עיניך
|
אני צריך להורגו
בכדי לזכות בלב הזהב
של אהובתי.
|
במהלך הימים
פגעו בו
חיים אלימים
|
אזום מארב או
פשיטה על גופך המתפשט כלפיי
|
את עצמנו נמצא מופשטים
מכל רגש וזעם
|
החימוש אוזל
הדם נוזל
חידלון זוחל
גוף כושל
|
אני, שהכרתי את המלחמה
דרך ידיות של מכונות משחק
|
לפני מותי
כשאדע שהוא ודאי
אריח את המוות
כשעודי על שתי רגלי
|
לעזוב בלי לשאול
בלי לגעת
בלי לנשום, אתה שומע?
מר לב-אבן?
|
כי כבר שכחתי כיצד
אוהבים בשניים
איך מתעלסים בעיניים
|
כל שצריך הוא עט ונייר
ורגשות שיספיקו
לחרוז הדבר.
|
מבעד למאמצים
מעבר לדיכאון
מעל המאמץ הפיזי
מתחת למשקל המכביד
מצד העייפות
ובתוך הכאב
|
הריח כבד
ואבא, לא גנבתי!
הידיים נוגעות
ומס הכנסה, שילמתי!
|
ושוב דהרה מטורפת, כבדה
בדרכי ליעד לא-נודע
משמעת, ציות, עבודה.
|
מחול של סליחה
מחילה וויתור
נגיעה יחידה
בבשר הבתול
|
וקדוש הוא חדרינו
ואנחנו מאמינים
הוי, כמה שאנחנו מאמינים.
|
שם אשכב בפישוק איברים
שומע את המספרים היורדים
עושה עצמי מנסה לקום
אך נמשך חזרה לרצפת הקרש השבורה.
|
תיזהר חזירון
הרי מצאתי אני
את המטמון.
|
אל מול מזבח ואורגן
הנושף אוויר מעצמות חלולות
של אנשים ששכחתי
נשמות שאיבדתי
|
גופי
התרוקן מעצמו
ומצא מנוחה
|
מחשבתנו
מושכת אך לא נוגעת
בחשוף
|
שלחתי אנשים
לבדוק מה קיים
מעבר לכאב.
|
את שחיפשתי
כבר שכחתי
למרות שיגעתי
לבסוף לא מצאתי
|
משקע וזיכרון
מצביעים עליך
"אתה יהודי"
|
ידייך, ידייך
זורמות בעורי
|
תגידי לי
שזה נגמר
שמותר לבכות
מעומק הלב הנשבר
|
את כתפיי ארים
שיבלטו כהרים
למול רב"טים פשוטים
|
מעל המים מדלגים
אל מיטות יבשות
|
הבלוז עובר לאט
אל הדיו והדף
פנינת הים - צדף
|
בחולות נולדים
חלומות מרצוננו
החופשי
|
כשהגעתי האוהלים כבר רוקנו
והאנשים
כבר, בנפשותיהם, את המקום עזבו.
|
את מה שעשית לי
לא תוכל להשיב
|
כאב לופת
שורף ומכווץ
את, את, את הלב
|
מוכה כחייל שחור
ומושבת
כשאת המלכה הלבנה
נתת לי מט.
|
הר-הבית בידינו המדממת,
אך לא מרפה.
עניין של מדיניות יד חזקה.
|
איתה כבר נסעתי
על כבישי זכרונות
ומתחת סדיני אוהבים
|
האם הפסיכולוג ממני יתרשם?
או ימצא אותי אשם?
|
פותח ת'פוקוס
אוכל לי עוד לוקוס
והוא, הוא
מביט לעברי.
|
אתה יכול לשמוע
אותם, כולם
חושבים על אותו הדבר
ושותקים.
|
ברחבי א"י
עם מחסנית בפנים
ואצבע על ההדק
עיניים בגב
ומתח, מתח נשגב.
|
פרפר מרחף ביננו
כנפיו מטשטשות צבעים
בונות רגעים
קסומי התרגשות וזיעה
חלום והזיה
|
מרימה מבטה אלי
וכובשת חיוך מתוק.
|
בצל ההד המהביל
מחליפות משמרות
בהצדעת מכירות
זה זמן רב
|
שם למטה בוער
כל שהיה ונגמר
אהבה, שנאה
וזיכרון קו הגמר
|
בתוכי נשים
עושות מסדרי-זיהוי
|
"איפה האחות?" "באתי רק בשביל תרופות"
יוצאים, נכנסים, רבים
|
ואת נתת לי מחסה נרדף
לשמותיי הזרים, לידי החוטאים
של שלום ואימה שאותך שוטפת. עירומה.
|
"תשבי גברת,
אין לנו בשורה נהדרת,
תשבי גברת."
|
דקירה
והאויר לא יוצא בשריקה.
שיסוף
והדם עומד על כנו.
|
והאש תעלה ותחמם
את האל הטוב
|
אדומים שמי ינואר
מעל גגות בתיי
שכביסה מתייבשת
על חבלי גגותיי.
|
הארץ אותה ארץ
החרב אותה חרב
הדם אותו דם
|
יופייך לוהב, צורב
אינו מסרב
לליבי הדואב.
|
האנטומיה שלך אותי מעניינת
רק כמטעם לשן הטוחנת
|
להביט לי ישר בעיניים
ולראות אם יש שם, בפנים, אחד או שניים.
|
רוקד כמו מרבה רגליים
רגליו שולטות במקצבים
כמו במעשה כשפים.
|
אני יושב ומחכה ליום שישי
כי הדבר הוא בנפשי
|
וסוגרים לך את הדלת
ואתה מסתובב
עומד מול הזמן
והוא לא שם.
|
בשבילך
להיות ליצן
מאוהב, מטופש, הוזה
זה לא קשה
|
שלא לטעות, לא להבריח
להרגיש טוב ולא להשכיח
|
חוזר לדרכים
בלי שם
לפסגות שבהן
הייתי נושם.
|
נשים בגופיות
עושות לי
ויברציות נפשיות
|
לסיבוך אין מקום בנו,
כל הקשרים הותרו
|
שם יחכו לי הפרשים השחורים
על סוסי השאול
לקחת אותי
למחוזות השטן, לתחתיות נשמה רצוצה
|
הן תוהות ושואלות,
חוקרות ומבקשות
לדעת את תוכי
|
כמו עיוור שניתן לו,
אך למספר דקות
לראות את העולם -
ואז תיסגרנה עיניו בחזרה
|
סדין ורוד מתעופף ברוח
בין ערביים
בינות נגמ"שים ואוהלים
בצבע חאקי דהוי ומתקלף.
|
והאדמה אינה נענית לרגליך
וכך גם הנערה שבידיך
החום מעייף
והיא לאה
ואין לה כוח אליך
|
בחורף הזה
דרכים נפגשו
אני ואת.
|
אני מלך הקומדיה
מסופק רק במדיה.
|
|
|
אני כותב שיר,
ורציתי לדעת: יש
כזה שם תואר
בעברית,
"עציצי"? |
|
