|
אני מרוקן את הבקבוק בלגימה אחת, וזורק אותו הצידה.
מיד אני מרגיש יותר טוב, ולמשך כמה שעות אני מצליח להתעלם
מהעובדה שהדירה שאני שוכר מתפוררת סביבי, ושזה לא משנה בגלל
שאין לי כסף לשלם על החודש הבא.
|
עת חלוקת המדליות הגיעה, ודוד נעמד על המדרגה העליונה. דגל
ישראל מונף מאחוריו, וההמנון מתנגן ברקע. אולם ההמנון כמעט ולא
נשמע מבעד לשירה הפרועה של 'דוד מלך ישראל, חי חי וקיים'. כולם
הסתכלו עליו בהערצה. כולם מלבד שאול.
|
פעם פעם, לפני הרבה שנים, חי זוג בארץ רחוקה. או שאולי הייתה
זו ארץ קרובה, אני לא זוכר בדיוק. האמת היא שאני גם לא ממש
זוכר מתי זה היה.
|
"מה פתאום ממציא", השבתי להן, נחפז להגן על ההמצאה שלי.
נופר אמרה קצת ג'יבריש בטון מזלזל ותמר הסתכלה עלי ברחמים. שתי
הבנות פנו ללכת ואני הרגשתי שאני מאבד את הקהל שלי. "אתן רוצות
לדעת איך מגיעים לארץ האבנים?" ניסיתי למשוך את תשומת ליבן
במאמץ נואש אחרון.
|
בינתיים, מחוץ לבועה הקטנה והשברירית, השמיים קדרו תחת ענני
הגשם החומצי הירוקים. בגווני הירוק החולה של העולם ההרוס
והלעוס שהתקיים מחוץ לתמונות. רוח חריפה נשבה, מתריעה בפני כל
להסתתר, בפני כולם מלבד הילד שישב על הרצפה הנוחה והישרה,
והאזין.
|
הוא חשב שהוא מחכה לחייו שיסתיימו, למוות שיבוא. כי הרי הוא
חשב שהוא ראה כבר את כל השאר, שהרגיש כבר כל השאר.
הוא לא ידע שלה הוא חיכה.
|
הוא פתח את העיתון כך שיכולתי לראות את הכיתוב שמעל התמונה:
פאנטה קולה, בנם המאומץ של קוקה ודיאט קולה, נעלם.
הבטתי ביניב, ושוב בעיתון. עיניי חזרו אל יניב בתחינה אילמת:
תגיד לי בבקשה שאין לך קשר לזה.
|
הלכתי הישר אליהם וליקקתי את ידו המושטת של זה שקראו לו רועי.
"הוא קצת קטן, בקושי מנת בשר אחת. נגדל אותו עד סוף הקיץ. הרי
אין כמו המנגלים של תחילת הסתיו." אמר רועי והרים אותי בעדינות
בידיים.
|
זה התחיל לפני כמה חודשים בתור מין בליטה על החזה, מעל הלב. לא
היה לי מושג מה זה היה, וגם לא היה לי איכפת כל כך. סתם משהו
קטן שקצת הציק לי לפעמים.
|
|
|
