|
ילידת 1983, גרה אי-שם במרכז הארץ. בתור מי שעוד לא
הבינה עד הסוף איך הולכים הדברים בפלנטה הקטנה
והמוזרה שלתוכה נולדה - היא משתדלת לשאול כמה שפחות
שאלות. היא אוהבת מוזיקה, עד הגבול הדק שמפריד בין
טירוף ושפיות, וחושבת שמוזיקה היא בין ההמצאות
הגאוניות ביותר שהמציאו בני האדם. למוח שלה יש נטייה
שנויה-במחלוקת של להשתעמם מהר, ולכן את מרבית זמנה
הפנוי היא מעבירה עם חברים בניסיון להאבק בתסמונת.
היא נמנית עם אלה שעדיין מאמינים בספרות, וכותבת
יצירות שמבחינתה הן איזשהו דו-שיח לא ברור שלה עם
עצמה. כתיבה בכלל - לדעתה, היא תופעה שנובעת
מאי-יכולתו של האדם הבוגר להגיד את מה שהוא רוצה
להביע : ככל שהוא מתרחק מהילדות כך קשה יותר להגיד
דברים כפשוטם וצריך לחפש דרכים אחרות לעשות זאת.
בנוסף לכל הדברים "האמורים לעיל", היא גם חובבת
צלילה, ריקוד,טיולים ושיחות חכמות. מנסה לקבל כל אחד
כמו שהוא, ומצפה שאחרים יקבלו אותה כמו שהיא.
מה זה עכשיו, יא קרציות? שוב הערתם אותי. אי-אפשר לתת לאמא
לישון בשקט?! אני נחה. אתם חייבים דווקא עכשיו לעשות
התפוצצויות, תמרות-עשן, הרוגים? אני משתגעת ממכם. פשוט
משתגעת. איפה הכבוד האלמנטרי? אם אמא ישנה, אז זה לא יפה להרוג
אחד את השני.
|
היום, זה כבר לא הולך
כל כך בפשטות -
עם נעליים זה קל
לעשות טעות.
תסתובב עם נעל
על כרית של קטיפה
וכמעט כל רגל סתמית
תכנס לעטיפה
|
עוד יום נמס
אל תוך מאגר ימיי
עושה עוד צעד בדרך
להצפה מוחלטת.
וכל יום כזה שעובר לו
בלי רושם, סתם עוד
24 שעות מבוזבזות על-פני האדמה,
הוא יום שנולד בכדי לשקוע
או אולי פשוט זו אני,
שהשקיעה אותו בבריחה
|
אני עפה אמא,
הכנפיים השקופות שלי בשמיים אמא,
אני פרפר לבן !
כל היום נקטר של צוף מתוק,
מפרחים של אנשים.
זה כל-כך כיף לעוף אמא,
לגמוא מרחקים,
לראות נופים !
|
הרציף נטוש, בוכה.
חלפו יובלות מאז עברה
לה בשקשוק פסים
הרכבת האחרונה
שהעמיסה סחורות.
|
יש לי שתיקה שמדברת.
היא יודעת המון דברים
על המון נושאים.
אנשים תמיד מסכימים איתה
ואין בכלל מה להתווכח.
|
להעביר את ימיך
בקילוף בננות
וחיפוש קרציות-הדדי
לשותפך לעץ.
לחיות עם היצר
עד הסוף.
|
תזחל שם,
למטה בשוחה.
דמך גועש בפנים
כמו הבוץ בחוץ,
וליבך בא במבוכה.
|
|
|
אהבתי לחם,
אהבתי גם שום.
אך יותר מכל,
אהבתי לחם
ושום.
מחדד הלשון |
|
