[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על עינת צובריאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המעריכים את עינת צוברי

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
רעש אדמה מלווה בדמעות וצווחות של מלאכים
בדיוק לפני חמש דקות.
זאת אומרת שהאדון בבית הקפה הספיק לנשום משהו כמו 30 נשימות,
ואפילו כלל לא לחשוב על כך ? על מה הוא חשב באותו רגע?
הרגע הזה שמדובר עליו, בדיוק אלפית השנייה לפני ש...
כן, לפני שהכל התפוצץ.

זכרונות
היא מבקשת את נפשה למות אולם אין ביד הקירות לעשות דבר כי אם
לומר את דברם אשר נצרו עימם.
ורק ברגעים אלו אחרי שאם השאול האיומה והנוראה יוצאת מתוכה,
אחרי שהשמות שעושים בה דברי הקירות נפסקים.

סוריאליזם
רצית להיות שם בבית העלמין! אפילו תכננת מה ללבוש להלוויה! כבר
דמיינת את הצעדים המדודים בשבילים המוריקים של בית העלמין.
והיית כל כך בטוחה שאת תבואי אליו, כן, ברגע שרק את ולא אף אחת
אחרת, ברגע שאת תבואי אליו הוא יתנחם בזרועותיך...
את כל כך טיפשה, גיחכתי

התבגרות
אלה, שימי לב טוב- טוב אני לא מה שכולם הפכו אותך להיות. אני
בדיוק ההפך: מכוערת בוטה וולגרית אפילו מופקרת במקצת הייתי
אומרת.

היפרדות
התהלכתי חסרת נשימה וסנדלים לעבר ביתי עוברת בין האורות
לצללים. פוסעת על מרצפות האבן שידעו רגלים כבדות ועצובות משלי.
נטע קטנה מכה שורש בקרקע מתייצבת מול רוחות איתנים.
לא מתוך בחירה
רק מתוך חוסר ברירה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
כמיהה
אני מתבוננת מנגד, נושמת עמוק את מלא האוויר שראותי יכולות
לספוג
חולמת על שמיים אינסופיים מרחבים עצומים
ופריחה.
מתענגת על כל משב רענן שהרוח מביאה
לפני הדיכאון הלוהט של
הקיץ הבא.

מורבידי
ובשולי האולם עומדים הקרואים- מלאכים ושדים
אותה הם מלווים בדרכה האחרונה

יום אחד,
את תקומי בבוקר,
תתבונני בעצמך מבעד לראי,
וכל זה יהיה מאחורייך.

מה יש בהם שעושה אותם כ'כ מושלמים ?
הלובן, הטוהר? הקרבה לאל? משהו שאנו כ'כ רוצים ואין לאל ידינו
להשיגו ולהם יש?
או שמא זה סבל?

ייסורים
העולם לא זקוק להם
הוא ימשיך להתקיים בלעדיהם
הוא רק זקוק לכאבם
ולכן לא אכפת לו
אם ימשיכו להתקיים מלאכים שכמותם.

הרהור
אנחנו כ"כ צעירים ויפים
ואף כי רובנו מתים
החיוך כבר קפוא ולא מש, משפתינו
צלקות מכסות את גופותינו
אנחנו רק מרגישים
וכל דגדוג של מחט כואב ופוצע
צור לבבנו וחלקנו, מדוע
החומות הבצורות חדירים לחודה של מילה?

יחסים
רגעים של תשוקה
מזכירים לי אותך
בהם הייתי שוכחת הכל ועפה איתך
רגעים של חולשה
שברי מציאות מהם הייתי תלושה
אל שמיים כחולים ברחתי ממך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ומה קורה אחרי שאתם מתעוררים מהפנטזיה הרטובה שהיא אנחנו, אל
תוך מיטה ריקה, או מלאה במי שהיא לא אנחנו?

גדלתי בין שני ענקים אלו, נוגע לא נוגע בזהר השמיים, בזיו
החמה, מתעטף מידי לילה באבק כוכבים, עד שיום אחד נשלחתי משם.
נקראתי למקום אחר, הוגלתי אל מחוזות החושך, שהאור שמגיע אליהם
הוא רק תחליף זול לבוהק החמה שינקתי ביום מעונן.

אגדה
לעיתים אתה רודף אותי, אני שומעת אותך קורא בשמי שאתיר את צמתי
ואניח לך להכנס ולבוא בשערי
אולם אני יודעת שזהו רק הרוח המשחק בשרכים המשתרגים על חלוני.
לעיתים אני בטוחה שהרגע הגיע ואתה כבר כמעט פה ואני מתייפה
עבורך ככלה,
אולם זוהי רק שעטת סוסים של עובר א

חלום
אני מגישה לך חזרה את הכוס כמו שכלה מגישה לבעלה את כוס היין
מתחת לחופה. ואתה שתית מן הכוס והנוזל טפטף על סנטרך ואני
כיוונתי את פי ולגמתי את מה שנגר מסנטרך מבלי שתפול אף טיפה
אחת ממך באורח פלאי שכזה.
איך אתה עושה לי את זה עדיין?




נו אז אפשר?








והמבין יבין


תרומה לבמה





יוצר מס' 31246. בבמה מאז 18/2/04 7:56

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לעינת צוברי
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה