|
אך הפעם היא הולכת, באמת עוזבת, שברה את הכלים.
|
דמעה, אני מתגעגעת, ישובה לבדי במרפסת, בגינה מציץ לו חתלתול
קטן ובורח כשמבחין בי, רציתי שיגש, אז הייתי מלטפת.
|
היא כבר לא יכלה לשמוע עוד את תיקתוק המסרגות.
|
ונחמה מתוקה שהנה עוד מעט יגע בי המוות המתוק הרוגע
ונקטע החלום כשערמת המתים מוטלת שוב מעל ההר הבולע
|
ואני מאחלת לך שתפסידי בטאקי
ואמן שחודש לא תעשי קקי
ושתשימי ביקיני אחרי שתשכחי לעשות שעווה
ואני מקווה שמישהו יתפוס אותך משתינה בבריכה
|
שובל חיי משתרך מאחור, נתפס לעתים בין שיחי סכינים שנטעו אנשים
אחרים
לא מתמוגגת לקולה של הרוח, לא משתכרת לאותו צליל ואבק נעורים
|
חניתות הברזל הושלכו על אדמה יבשה, עייפה, מדממת בבכיים
גם טיפות התקווה נגוזו, לא נותרו עוד לרוות צימאון, רק סמל על
לחיים
|
בין קירות מטפס, מחפש געגוע
נופל, מתנפץ לתוך תעתוע
ימים כלילות הופכים לגשרים
תמונות ואורות, חדרים משתנים
שלטון האש מאחור, עבר ממזמן
חלום בשרני על דרך לעוף מכאן
|
כוחך בתשוקה עצום ושורף כאש אין סופית,
ונותנת אותה את כמתנת אהבה לאיש שנטמנת בגורלו
כמו שטן אדומה ושחורה, מרקם גופך כמלאך,
ברגעי כמיהה ולהט את נותנת עצמך למולו
|
כשיש יותר מדי בכי, רוצים את הצחוק
כשיש יותר מדי צחוק, רוצים לנשום
כשיש יותר מדי לנשום, רוצים ביחד
|
ארוכים ימי הנצח חייך, והמר המתוק מתוכך
יגונך נקבר תחתייך וממנו יצמח כאבך
|
תראי מותק זה לא שאני רוצה להפריע
אבל אם תשימי לב המשיח שציפית לו, לא הגיע
|
והלך הוא ההלך בלהקת זאבים
ונטש את הפלא כולו
ונישל מעצמו את לטיפות האחרים
ככושל הוא שלו בדרכו
|
שריקת הרוח, דממת הלילה כובשת
ואדמה יבשה
מנתב הוא דרכו מול הסהר
אדמה נטושה
|
לך יישארו תצלומים ישנים
ערמת כביסה עם המון תחתונים
חצי בקבוק שמפו עם ריח מוכר
ומבטים ברחוב עם מבט מוזר
|
תמיד אני מאשימה את החורף בכך שאני מרגישה כך, אפורוריות
פנימית שכזו שעוטפת כל חלק מגופי פנימה והחוצה
|
מי נטע בך שורש מר, מי קצר את רגעי החופש שלך? מי מירר את טעם
חייך את מעוז נעוריך?
|
|
|
