|
 
חוזרת לבמה אחרי יותר משלוש שנים,
קצת לא משומנת, מעט חורקת...
אבל מפוכחת, מבוגרת, שונה, אחרת.
חוזרת אני חדשה.
הוצאתי את הנובלס המעוכות שלי מהכיס והדלקתי לי אחת, חיכיתי
שהוא יצא. לקח לו הרבה זמן אבל בסוף הוא יצא וישר שלף את
הסיגריה מבין שפתי וזרק לשלולית. ידעתי שעכשיו יהיו צעקות...
|
15 שנים באותו בית, מתוכן רק עשר נחשבות. אני מכירה אותך כל
החיים שלי - הכי טוב אולי, או לפחות ככה זה היה אמור להיות
|
ואני רואה אותן כאילו את היא שלושתן
ורוקדת
|
עיניים שתויות,
נוצצות מדמעות,
והסיגריה נשרפת לה לאט
בידיים רועדות.
|
ותפרוץ הסערה,
ותשכך הסערה,
וליבו - שקט.
|
שוכב מולי
והצללים מלטפים את פנייך
|
ממשיכה לבד עם הרוח הנושבת
מספרת על פנים, לוחשת את שמו
הדמעות זולגות, צועקות לשמים
עשן של נרגילה?! זה כל מה שזה?!
|
נושאת לך רק בקשה אחת...
...מילה אחת שפתי הוגות
|
אני יושבת עכשיו באחת וחצי בלילה, מין שעה מוזרה כזאת, בחוץ
במרפסת וחושבת על זה ששום דבר לא יוצא מהמילים האלה...
|
שלום לך אהובי,
ברוך הבא לחדר האחרון שלי.
ארבע שנים איתך, פעם ראשונה כותבת לך...
|
אני משתדל להראות את לא מבינה כמה...
זה קשה... אני אוהב אותך כמעט כמו שאני אוהב את עצמי,
אבל את לא בן אדם קל, את יודעת את זה... מה אני יכול לעשות?
אני יודעת שאתה משתדל אבל זה קשה גם לי,
מה אתה חושב? שזה קל?
|
זריחה צובעת את השמים באדום לוהט
מאירה את עיני ליום חדש
|
רואה את גבך שנעלם ומחכה לריקוד הבא...
|
כבר שנים שאני כבר לא מאוהבת, אוהבת, או מחכה לך.
פשוט פתאום נורא רציתי לכתוב, אז כתבתי לך...
|
חמים בבטן, שורף בגרון, דופק בראש,
וצוחקת.
מסוחררת, צמאה, יוצאת לנשום אויר...
האויר קר, נעים בריאות, בלחיים,
שאיפה מהסיגריה, עיניים נעצמות, נשימה,
שקט.
|
|
|
סלוגן
מתחרז עם
בוטן
או שלא?!
המהורהר |
|
