|
אוהבת:
שנשים מחטטות בתיק
קולות לעיסה של סלט
ציפורניים ארוכות של מוכרות
אנשים קוראים ספר בפומבי
לא אוהבת:
כשאנשים מדברים בקול רם בטלפון
הורים גוערים בילדיהם בפומבי
כשאנשים מסתודדים באינטימיות לידי
ריח של רקב עולה מאי שם והיא חושבת לעצמה, אולי משהו לא בסדר
בביוב ועוד רגע הוא יעלה על גדותיו, יבעבע מהחור של הניקוז
ויטביע אותה.
|
אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה שבה הכל החל. מה שאני
יודעת הוא, שבכל אדם יש פן רע ואלים והוא יכול להתפרץ בנסיבות
המתאימות ואני פגשתי בדיוק את האדם שהוציא ממני הכל בבת אחת,
בלי אזהרה מוקדמת.
|
עבר זמן רב ולפתע הקפטן שמע קריאה שלא שמע זה זמן רב עד שתחילה
חשב שהוא חולם: "יבשה! יבשה באופק!" החותרים הפסיקו לחתור וגם
התוף נדם. כולם קמו על רגליהם,
|
. מה שהטריד אותה יותר מכל היה רגשות אשמה גדולים ועצומים
שכרסמו בעצמותיה, לאט לאט אך בהתמדה. אשמה תמיד הייתה חברתה
הטובה. היא לוותה אותה לכל מקום כמעט. חוויה כשלהי ללא שמץ של
אשמה לא הייתה חוויה אמיתית בשבילה. היא התייסרה בעקבות
טעויות, ואף הפעוטות ביותר.
|
החורף עושה אנשים מאושרים. היא ידעה זאת בודאות.
|
פתאום היתי מוקפת כולי בבחורים יפים, חסונים, גבוהים ואמיצים.
|
האשה היתה זקנה. שערה היה לבן. לא היו לא כמעט ריסים וגבות.
שיניה היו עקומות ולא לבנות. עפעפיה וצווארה מקומטים.
אך פניה - סביב העיניים ובקצות השפתיים, לא היו קמטים.
|
יש לה ידיים מחוספסות ומיובלות.
|
צחקתי. אני לא יודעת מאיפה כל הענין הזה הגיע. למה, לעזעזאל,
בעיני הבנים האלה, בנות הן יצורים נקיים, ריחניים ומטופחים
תמיד?
רק עכשיו אני יכולה לחשוב על מיליון סיפורים דוגמת "ילד מחרבן"
שקרו לי. כן, כן, קרו לי, ואני בת- אין שום ספק.
|
אבל באמצע, או יותר נכון לקראת הסוף, היא התחילה לבכות. כרכתי
את זרועי סביב כתפה והצצתי לראות מה שלומה ופתאום ראיתי כמה
שהיא יפה.
מאז אני שונא את השיר "כשאת בוכה את לא יפה".
התחלתי להתמכר למראה שלה כשהיא בוכה.
|
לחברה שלי יש פלסטר על היד. היא היתה קצת עצובה בזמן האחרון
ופתאום, עכשיו, באמצע שעור ספרות שמתי לב שיש לה פלסטר על היד.
|
הוא עולה על דיונה אחרונה והירח מבהיק ועגול . לפניו המראה
המדהים ביותר בעולם, דבר שאי אפשר לבנות בגינה מאבנים וחול.
|
"איפה אתה גר?" שואלת אחת ומצביעה על בגדיו. "ברחוב?"
"כן." הוא עונה בלי שמץ של בושה, דבר שגורר רק עוד צחוק. "בין
סמטה אלמונית לשדרות התקווה."
|
בכל אופן, דן, השחקן, ממש התחבר לעינת השניה, שהסתבר שהיא גם
מושכת-תשומת-לב לא קטנה. אוף, אם היא לא היתה כל כך נחמדה היתי
ממש רוצה לשנוא אותה.
|
יצאתי מהבית והבטתי אל העמק. ענן לבן וגדול ישב בו. בקושי היה
אפשר לראות את צמרות העצים הגבוהים.
|
כשהחלו להבנות בתי הקברות החדשים, לא ידעה מה לחשוב בקשר לכך.
לא ידעה האם הרעיון מוצא חן בעיניה בכלל. תחילה היה נראה לה,
כמו לכולם, כי זהו שגעון חולף, סתם רעיון שלא יתפוס. אבל
הרעיון תפס. תפס ומשך אחריו את כל המדינה. את כל העולם! כולם
החלו לבנות בתי קברות ב
|
הצבע הנוראי הזה לא יגרום לי להיות שמחה פתאום. אין סיכוי. גם
הוילונות ממש מעוררים חלחלה. הם לבנים וקלילים ועליהם רקומים
פרחים ורודים קטנים.
|
קראתי את הכתבה: "...החיילת שנהרגה אתמול בפיגוע... מספרים
שהיתה נרדמת באוטובוס ומתעוררת עם מכתבי אהבה מהנוסעים. הם היו
כותבים שהיא נראית כמו מלאך ומשאירים מספר טלפון..."
|
האהבה שלי בסכנת הכחדה.
קשה להבחין עם זאת אזעקת שוא או פרפורי גסיסה.
הניתוח לא כל כך הצליח ויש סיבוכים, העתיד מעורפל.
|
אני מרגישה את כל השרירים מתכווצים
ואיך כל החללים מתרוקנים.
|
גוף גדול ומלא חיים שיכיל אותי עם כל הבעיות והמגרעות
והחולשות. יקיף ויחבק וייגע.
|
|
|
הכי אני אוהבת
בצילומים בחו"ל,
זה המגע עם
תרבויות אחרות.
אני זוכרת את
המפגש עם
החדרניות במלון,
ועם ההוא שלוחץ
במעלית, ועם
הפקידים, ועם זה
ששילם לי כדי
שאתן לו למרוח
לי שמן על הגב,
ועם הילדות
שצרחו מאושר
וביקשו חתימות,
ועם הדוגמן
מאירופה,
והדוגמן השני
שהיה מחו"ל,
והאנשים שאוכלים
כל היום.
אני מרגישה שזה
נורא מעשיר אותי
תרבותית.
דוגמנית. |
|
