|
"בכלל, האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת
ההוויה, והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית
במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי, מה שאי-אפשר כלל
לההשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים
היא דווקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול,
המתבטאים ע"י הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן
החיים את הדר השירה שלהם. הוא מאבד את כל התוך של
החיים ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את
ערכה מפני שהיא נסמכת על שירת החיים"
[מתוך "אורות-האמונה", עמ' 66 ]
אם רק תחלום
ותאמין
שיש ניצוץ זהב אחד קטן (טינקרבל)
שמאיר את הדרך
ויודע לאן
אתה תגיע
|
האם זה רק מה שאנחנו שווים?
למה אני מנסה להוכיח, מנסה להשקיע
והכל נזרק לפח.
למה לא רואים שאני צועקת, למה לא שומעים אותי?
|
אוחזת בך בשעת לילה מאוחרת,
ואני עייפה.
אבל בכית, ולא יכולתי לסרב לקול הזה שלך,
|
יש ילדים,
שכבר מזמן,
מבוגרים.
|
מסתכלת על הבטן כששואלת לשלומי, האם גדלה או נשארה, האם סוד
היא מסתירה? האם יש שם הפתעה?, "עכשיו היא בטח תמסור את שמחת
הבשורה, זו שכל כך חיכינו עבורה"! כאילו שהעולם לא יכול להמשיך
להתקיים בלעדיה.
|
לא ידעתי למה אנשים מביאים לי מתנות, ואמרתי תודה בביישנות,
מאושרת לקבל מתנה ועוד אחת, לא ממש היה חשוב לי למה, העיקר
שמתנות היו.
|
אם יחסרו לך רסיסים אחדים
בכדי שאת ליבי תוכל להשלים,
ייתכן ואולי תמצא את הדרך
אך לא תמצא את המפתח,
|
שכל הזדמנות - לטובה תנצל,
ושכל אדם כפי שהוא תקבל.
שלא תפסיק לחייך ולקוות, אפילו כשקשה
ושהאמונה עמוק בנשמתך תמיד תהיה
|
על עצמי, על החיים,
על דמיונות וחלומות מרוחקים.
על אהובים וגם על דברים שנואים.
על עצב, על שמחה, על הטוב ועל הרע.
עלי ועל כולם, על מקומות רחוקים, רחוק רחוק אי שם
|
בלי לגרוע מאף אחד, בלי להפחית מעצמך- נתת את כל כולך, ללא
לאות, כל חרטה או התנצלות, ללא כל כעס והתגוננות,- היית שם
בשבילם.
|
צליל המים הזורמים לוחש לי מרחוק
הרוח מלטפת את שערי ועוברת על ידי, על גופי, בתוכי.
|
משהו שנעלם
ולא היה בכלל,
משהו שהיה
ובפה רק טעם מר
משהו יפה, משהו עצוב
להתגעגע אליך,
נושא רגיש, כאוב...
|
ואתה, אח קטן,
עם נשיקה על המצח
ושיער מבולגן, מה יהיה איתך אחי?
חכה שתגדל, ואל תוך העולם הזה שלנו תמריא
|
אנשים הולכים,
אנשים תמהים
אותי בשקט
עוברים.
ואני ממשיכה בחיי
את פניהם זוכרת
ואני ממשיכה
ממשיכה ללכת
|
ליבי הולם בי ודופק - אני רואה מרחוק קצה של אדמה!. אושר מציף
את כל כולי ותחושת ריחוף אוחזת בי ואני מרגיש באוניה שעל המים
ממש כמו בשמים, כאילו הייתי יושב על ענן לבן ורך ונהנה מהחופש,
מהרענון של הבריזה החולפת על פניי בליטוף. אני עוצם עיניי
ומדמיין את עצמי כב
|
אני שומעת קולות שמחה ככל שאני קרובה יותר לפתח, מנגינה נעימה
וקצבית שמזכירה לי חגים, ריח של תבשילים. יש תחושה של משהו
חדש, קדוש, לא ידוע, נשגב... אך קרוב ומוכר גם יחד.
|
על המלאך הטוב רצית שאכתוב,
על המלאך הרע רצית לכתוב אתה
אמרת שיותר קל לך
|
לאמור להם שבזכותם אנו חיים,
לאמור להם
תודה.
על שבשבילינו הם מתים,
לאמור להם,
לבקש עלינו רחמים, למעלה בשמים,
מאבינו, מאלוקים.
|
שתלחש לי בסוד
את קולות המלחמה
שתיגע בי חרש
תוך כדי אמונה,
מתוך בקשה מאלוקים
תחינה ממני, תחינה ממנו
הקדשה.
|
כי מילותייך שאמרת
חתומות בסיתרי ליבי הנושן
ותפילה בעינייך
וכמיהה ללבן...
|
במצמוץ ריסי העין -
נעלמת לי
לתוך שתיקה אחת תהומית
|
ילדים בפסיעה אחת חדה
מתוך שלולית קטנה מתיזים שמחה
|
יש את הדקות האלו
שפתאום היא חולפת לך במחשבות
ואתה שואל את עצמך
איפה זה התפספס
ומתי ולמה
|
לא הסבתי ראשי לאחור
צעדתי במרץ
כל פעם יותר מהר
ויותר מהר
|
You know I love u
You know it comes from deep inside
And when sometimes you thought you didn't know me
It was because I tried myself to hide
|
אותיות אותיות
מילים נשברות
מתוך נשמה
|
רוצים לתפוס ראש ולשכוח מהכל
למה לא להתמודד ומדי פעם לבלוע אקמול
|
ליבך רוקד
לצלילי כינור פנימי
שמנגינותיו תמיד
עימי
בתוך ליבי
|
אותיות פורחות באוויר
אל תוך הלילה השקט
כוכבים נוצצים באופל
בעיניים שלך
נופלים אחד-אחד
מעיניי
|
אעבור לי במחילה - תוך זיכרון
שכל משבריי וכל גליי עליו גם עברו,
ואתי הוא
מחכה
שהכאבים יירפאו,
שהדינים יימתקו
|
שמאל, ימין, שמאל, ימין
מדינה כזו מי פה יכול להבין?
|
גרגירי זיכרונות נשטפים
בדמעה שזופה
של קיץ ואהבה נכזבת
|
בגווני השמים שהתחלפנו
באופק הסגול
שקע לו הירח
|
מי יזכיר לי בשביל מה
וישאל אותי מה אני עושה
בשביל שיבנה כבר השנה?
מי ייתן הכוחות
|
איה את
כתיבתי הזכה
הפורקת
המתפרקת
|
איה השה לעולה?
ויאמר אברהם
אלוקים יראה לו השה
לעולה בני
|
אפילו שיר אני לא מצליחה כבר לכתוב
לחבר כמה מילים ולהפוך לחרוז
פעם ידעתי לאהוב
|
איך כותבים כאב?
איך מציירים חרטה?
ולמה את מה שמכביד על ליבי
להוציא איני מצליחה?
|
אתה אותי לא עוזב
אחרי רודף לכל מקום
אותך אף אחד לא אוהב
אולי כבר תלך
-תגיד יפה שלום.
|
משבר אמון אתה עובר עם העולם
אני אותו עוברת גם
|
אם רק הייתי שם, הייתי מביטה הישר לתוך עיניך
משדרת חום, אהבה ועצמות נפש שאתה גורם בתוכי
אם רק הייתי שם-אתך, אליך קרוב קרוב
היית נברא מחדש, הייתי דואגת שתמיד, תמיד
|
כאילו אין עוד
בעולם
אף אחד
רע
|
אולי אלך לישון
ואתן לחלומות לשטוף את הדמעות
|
אלוקי.
את זעקות עמך שמעת
את דמעותיהם טעמת...
|
אלו הם חייך - עשי בהם כרצונך
כי אני כבר סיימתי להיות לצידך
|
אל תיתן לי להביט בעיניך ויותר לא להרגיש
אל תיתן לי לחוש אם במקרה תהיה אדיש
אל תיתן לכוכב ליפול מבלי שעליך אחשוב
אל תיתן לי להתרחק ושמור עלי איתך קרוב
|
אתה פוחד
לגלות שאת רוב חייך
העברת בשקר
שתקת בסתר
|
העבר רודף אחריי כמו צל,
הוא לא מתנצל -
בחושך הכל שוב עולה,
כל העונג המדומה.
|
לילה קשה
כל דקה
מישהי מתעוררת
גם אני
אחרי פתיחת הלב
מתחילה להיות קצת
מעורערת
|
תביט קדימה בלי שום מבט לאחור,
העתיד יהיה ורוד, העבר רק צבוע בשחור.
|
אף אחד אינו יודע כמה אני אוהבת אותה, מעריצה אותה
וכמה שלי היא חשובה
אך משהו באויר גורם לה לחוש זאת בלי לאמר מילה, והיא יודעת
אני בטוחה.
|
להצטער, לא להתעצב
לדעת גם מתי לעצור.
ולהמשיך לטפס על הסלעים
|
ימי התום תמו ועברו
אנשים אולי ישכחו
והחיוך הסדוק יפתח לרווחה
בכל רחוב זעקות וצהלה
היום הגיע, הגואל בא!
|
אתה נושא אותי בשתי כפיך
מרים אל המרומים
שם אני פוגשת את עצמי
אותך
|
אני זוכר,
איך שהבטחת שאיתי תמיד תהיה
אני זוכר,
איך שנהגתי להאמין שזה עוד יקרה...
|
יש בי כוחות עצומים
שאני שומרת
עוד לא ראית אותי
|
אני כאן
בשביל כל אלו שבגדו בהם, שיקרו להם והערימו
אלה שעוד את השברים בדמעות ירימו
|
שתדע שמתי שתזדקק לי
אני כאן, גם אם נפגעתי, גם אם נפצעתי,
גם אם, גם אם...
אני כאן,
ואכפת לי
|
תעזבו אותי
תנו לי לנשום
תנו לי מקום
אני לא יכולה יותר..
|
מחפשת את נשמתי בנרות,
שידלקו בין השמשות את
השבת שבתוכי
|
אני מדליקה את הנר
שבמהרה יספיק גם הוא ליכבות
חיילנו כבר כבה מזמן
ולנו עליו, נותר רק לבכות
|
אני מתבוננת בך, כבשקיעה נהדרת.
לעיתים מחליף גוונים, לפעמים שוקע, אבל עצם היותך כאן
משנה את כל הסביבה.
|
כי לפעמים צריך לדעת
מתי לעזוב
האחיזה הותירה יבלות בידי
ושריטות בליבי
|
אני עוד אראה לכם,
אתם עוד תיראו...
למה שאני מסוגלת
אתם תיווכחו
|
מילה קטנה שאומרת הרבה ואני כל כך מבקשת
מתאפקת ולא מתייאשת
וסליחה כנה לוחשת, מהלב שלי,
אל הלב שלך.
ואל הרגש התמון
בתוכך.
|
אוי... ילד אהוב, קשה לי לראות אותך ככה כאוב,
תניח את ראשך על כתפי, תחלום ולמעלה תמריא
תשכח מכל הבעיות, אני יודעת שבעולם הזה קשה לחיות.
|
טיפות, טיף-טף, בקצב, ברטב,
מעילים ומגפיים, ילדים קטנים, זקנים עם עיתונים על הראשיים,
תריס חצי סגור בחלון מואר -
|
לנשום
את מליחות הדמעה
ההרגשה
האבדה
|
כשכולם ישקרו... אני אגיד את האמת.
אף פעם לא אבגוד בך.
|
אתה חיי רק פעם אחת,
תנצל כל דקה עד לסופה
|
אולי שכחתי לספר לך
שאני בקלות נפגעת
ושאסור לגעת
כי זה יסתיים בדמעה
|
ובלי להגיד מילה אני ישר מבחינה
איך אתה טובע באלכוהול המסריח שלך
שוקע עמוק ומושיטה ידי לעזרה
אך אתה מסרב ודוחה אותה
|
תכסה את פניי בהינומה שקופה
מעולם נשמתי לא הייתה כה שלמה
|
אמא,
כמה דאגת,
אני עכשיו דואגת
על לב קטן שוחק שומרת
|
עמוק פנימה - בתוך הביצה
אחרי שמסירים שכבה אחר שכבה
מתגלה לו עולם מרהיב ונפלא
|
איך מוחקים את ההווה
ולמה הכל חייב להיות
כל כך קשה
איך יודעים מתי להתחיל מחדש
זכרונות שהזמן לא ישכח
|
בחיים האלה, אתה רק רוצה לצאת
מרגיש בתוך בועה
תוציא אותי, עוד דקה אני נחנק
|
להיות אתך ולהרגיש ביטחון
בנו ובבורא עולם
שנתן
|
בים הסוער טבעו לי כוכבים
הם נראו מאירים
אך אורם כבה מיד
היה אחד
|
אני אפתח את השער
ואמשיך במורד הרחוב החשוך
בין פנסי האור הדולקים
המותירים צללים על הכביש,
ליד בתים עם חלונות ותריסים מוגפים,
בין אנשים מסוממים, בין אנשים מפחידים,
המביטים בי בעיניים פתוחות
|
רגש שטפטף אל כל סדק אפשרי
שנותר בי פתוח וריק
נשימה עמוקה
בין חיוך לחרטה
|
ביקשתי קירבתך
כי נפשי צמאה אליך
|
בלון אדום שהתרחק
שהתנפץ
זוכרת את הקץ
|
אינסוף מרחבי הים
מושיט לי ידיו
קורא אותי אליו
מבקש לאסוף אותי
אל תוך זרועותיו
|
מחברת בחוט ארוך
בין אלוקים
לאנשים
|
קרוסלה לבדה בחוף הלב
כעס שנמאס לו לאכזב
מבט שמוחק כל כאב
קול קטן שמזכיר לי-
|
והכל יחזור להיות
אמת אלוקית
אחת.
|
ממתיקה סוד בן שפתיים אדומות
לחיים בוערות חיים
ועיינים כבויות
|
את כבר יודעת
דבר או שניים
ועל השלישי
את עובדת
|
ים כחול עמוק
גליו רועשים
מרטיטים
את הלב
הקצף נשפך
|
זה מחניק, זה מכאיב
זה קורע, זה אותך משגע.
|
לכל אחד סיפור חיים שונה,
מחשבות
שונות,
אהבות וכאבים
|
צלצולים שלא נענים.
שקרים קטנים צבועים צלופן שקוף
וחיוכים קרים.
אנחנו משפחה, אנחנו אוהבים
|
אלפי ניצוצות
שיורדות ומתעלות
|
היא זו שאף פעם
לא תתן
לך,
מנוחה.
|
האם אלוקים מבין,
האם אני מבינה אותו?
האם רוצה הוא בשבילינו,
או אני רוצה בשבילו?
|
ויסות רגשי
איזונים
החיים מספיק קשים
לאהוב
|
שאריות של מילים
יפות מתוכן ואמת
|
נופלת עמוק
נופלת רחוק
כמו הכוכב ההוא
|
אל כל חי,
אתה שבראת את כל העולם
אם רק תסביר לי איפה כולם?
ההוא שהכל נברא לכבודו
|
הוא היה אומר
את ילדה צבעונית
בתוך עולם אפור
|
הרגע שבו אפרוס כנפיים ואטוס מעל ענן,
שבו אבין שאנו שניים, אלוקים גדול ואני הקטן...
אי שם תפילה בצד מונחת- מלאך קטן אותה קורא,
למטה בני אדם רוצים קצת נחת מהעולם הזה.
|
הוא היה.
את חשבת שתמיד הוא ישאר והנה,
הוא כבר נעלם.
מותיר אחריו עיקבות בלתי נראים,
מותיר אחריו אנשים עצובים.
מבעד לעננים צופה בכם
צופים בו, מה שנותר ממנו
|
ואיך עוברים שנותייך
בין בניה לעזיבה
בין גירוש לנטיעה
|
במילים מבטיחות
בשיטוטים בלילות
בחופש, בכאב
בגלגל המסתובב
בלב המתאהב
|
החשיבה שלי היא כמו...
מים זורמים,
טיפה ועוד טיפה
שמתווספת לשלולית
|
טליה: הכול בסדר
אל דאגה
אני חזקה
את כל השיט
|
הוא ודאי שכח.
היא לא שכחה
את טון קולו המרגיש לעת ערב,
את תחושת הנצח הענוגה.
|
כבר לא
כל כך
קטנה
וכנפיה מוסתרות
מתחת לערימות
תלתלים תלתלים
זהובים.
|
הכאב עצור בי
כמליון דמעות
שלא פורצות
|
כמו הכוכבים הקטנים שמאירים
את הלילה הגדול
כך אנו היהודים בכוחנו להאיר
את העולם החשוך הזה
|
חומות לבי מגנות עליי
מפניך
ואודותיך חלמתי
ימים ולילות
לזה הבית
לא לאלו הדמעות
|
תביט קדימה, בלי שום מבט לאחור
העתיד יהיה ורוד, העבר רק צבוע בשחור
|
ישתבח שמו ריבון העולמים
המחבר לב נדכאים
השוטף דמעות עייפים
המפיח תקווה בנשמות האובדות
המגיח דופק מפנימיות והסתרות
|
הקור הנפשי שבי
התפשט אל כל החדר,
חדר לעצמות אל תוך
חיוכים
מזוייפים
|
השמים ספוגים בהכל
התרוממות רוח שמימית
נושמת מבפנים
אפילו אם לא רואים
|
אעקור מליבי את הטינה החמוצה,
אשליך את היוהרה,
אלמד לרחם.
אולי אתקדם, אשתקם.
|
שבתי אל מעמקים
הים שטף אותי בחזרה
אל החול
|
זה לא נראה ככה
עד שמכירים אותי לעומק
|
וכשלאדמה לא נותר כבר מה לומר
והשמים מוצפים בעננים
|
ביקשת את ליבי
ועכשיו מה
הגלים סוערים
מאיימים להטביעו
|
ועת אשכב במיטתי
זיכרונות יחזרו אלי
ואשחזר רגעים
שנמוגו אל תוך דפים ישנים
אצלי בתוך אלבום החיים
|
וזה לא הרגע המתאים להגיד לך
שאף פעם
זה לא הרגע המתאים
בשבילך.
|
זה לא פשוט ילדה
כך לעזוב את החיים
ולנדוד
התרגלת לעקוד
|
המים גועשים
מתחת לפני הקרקע
רוצים שוב לפרוץ
|
מי שמכיר אותי
מכיר טוב
אבל לא סתם ככה
|
זו לא חכמה, לגדל דור שלם עם ערכים ואידיאל,
ללמד שלהרוס את העולם חבל,
להוסיף קבוע כמעט בכל סוף משפט "אבל".
|
בוטחת ושקטה
כמי הנחל הזורמים,
יודעת שפה לא נגמר -
וכאן הכל מתחיל.
|
היא לא שרה כל כך ברור
את השיר שמרגישה
שלא גירד ממנה פירור
מאותה המנגינה
|
כל מילותייך
יישארו צרובות
בתוך לבי הפועם
ימתיקו בשעות של צער
בעת זיכרון
על אדם אהוב
|
חיפשת... חיפשת לך נסיך, כמו באגדות.
לא הבנת כנראה בכלל התמימות הזו הטמונה בך כמו שאומרים,
שנסיכים ילדתי, בעצם בכלל לא קיימים.
אבל מישהו אמר לי פעם
שלכל אחת נסיך משלה
|
ולא ידעתי שמפיהם אין סוף לשקרים
חשבתי שליטוף בא מתוך אהבה
אז מה,
גם חשבתי שהרג בא רק מתוך סכנה
|
שנים בדרך החיים
טביעות בחול
שוברות את השתיקה
אדם ועוד אחד
|
ייחוליי לה שנים רבות
מהולות בחלומות
בתקוות צבעוניות
ואהבות נכזבות
|
יום יבוא,
והבן אדם הכי עני יהפוך לעשיר,
יום יבוא
ויחייך מהלב גם האדם הקריר.
|
צללים וצבעים
מילים וסיפורים
לא יסתירו את פניך
|
להט המגע
תשוקת עולמים
קושי הבחירה
מסמא כעיוורים
|
ילדה צבעונית
בעולם אפור
עם תיק תמידי על הגב
כי היא חיה נודדת
|
יום עובר ועוד יום
שנאסף לימים -
גועשים, תוססים
מה הם אומרים לי הימים,
|
יש מילים
שכלהב הסכין הן חדות,
מבלי משים הן דוקרות,
לב אדם מלבינות ומצלקות.
|
הצלחתי תמיד
להיות קרה
וכשקצת קשה
לחזור בחזרה
|
כולם כמעט מהפנימיות מתעלמים.
כולם את המידות באדם שוכחים,
צנועה מבחוץ את אולי, אבל מה עם צניעות מבפנים?
כולם כמעט צבועים ואין בן אדם שלא שיקר בחיים.
כולם כמעט ברגע שקשה מוותרים, תמיד להרשים מנסים,
להיות עצמם שוכחים, להפסיד או לפספס הנאת רגע גורמת להם
|
אלוקים שלי
עזור לי לעזור
ותן חיוך בליבי
שאוכל להעיר ולהאיר
ישנים מתרדמתם
|
ועם לב רוטט
ורגש מאוכזב
מה אוכל לומר לך עכשיו?
|
היה קשוב... כל חלום וחלום
מנבא לך, על משהו
משהו חשוב
|
הכתיבה בשבילי
היא כוח, היא נשק
מבטאת את
תחושותיי
דרך רמזים קטנים
ש ו ר ו ת ש ו ר ו ת
של סם העצב
בדיו זועק נכתבות
|
כמה אפשר להתחשל
להתחשמל
אל מול עצמי
בשיא גבורתי
|
וכמו עולל קטן אתה לי תבכה
כמו שחקן דגול אתה תתחזה
|
כמספר המילים שנאמרו בשתיקה
כך היום ניפרדתי אני ממך
|
כועסת. על דברים שלא יבינו,
כועסת על החיים. על אנשים,
שלא מתקרבים, שלא מוותרים,
שחושבים שהכל הם יודעים.
|
כשאני שותקת
אני אומרת
את כל
מה שיש
לי לומר
|
כשאת אומרת לי שאת אוהבת אותי
עם עיניים גדולות ובורקות
ירוקות - חומות מופלאות
עם חיוך קפוץ שנפתח לצחוק מתפרע
|
בית
הוא יותר מארבע קירות
והלבן הזה שמסביב
|
אני אגיד שלום לחברים
ופסיעה ראשונה אני אפסע אל החיים
|
ולא אכפת לי שעזבת, לא אכפת לי שברחת
ולא אכפת לי שניזכרת ולא אכפת לי ששכחת
ולא אכפת לי.
|
ליבי הפצוע
מדמם מכאב
מנופץ שבור מרוסק
האם ישוב הוא לפעום באמת?
|
כשהשמש תשרוף עוונותי
והגשם ישתוף זיכרונותי
|
ליבי הפצוע
מדמם מכאב
מנופץ שבור מרוסק
האם ישוב הוא לפעום באמת?
|
לך ילדי, לך
על תשחק הרבה מדי עם הרובה,
כי ברגע שאתה רק לוחץ על ההדק,
הכל כבר משתנה...
|
למה כל כך אכפת לי, אם לאף אחד לא אכפת?
ולמה יש לי לב,
אם במקום באהבה הוא מלא בכאב?
ולמה לי להישאר...
הרי בסוף אתה אותי תמיד עוזב.
|
נפשי מחפשת
עצה
ענני כבוד
סביבה
|
תמהיל מתוק של כל עדות ישראל
ושל כל המגזרים הקיימים
סביך מצויין קטן ואפילו מחיטה מלאה
בהגשה אישית שמוכן בחרדת קודש
מחיפאי לשעבר לירושלמית לשעבר
ואת זה שצריך לזכור לשמור את העודף ביד
כי תמיד יש פה למי לתת.
|
סוגר את כל
המכאובים
בפנים
בשריון הגדול המוכן
|
הצבעים והאורות קוסמים לה
הצלילים, הרפתקאות - שיטוטים בלילות
נותנים לה אוויר - מרפים אותה,
רגעי, רעיל, מסתורי
|
הדמעות בוכות מעצמן
לפעמים
ואיני יודעת למה
|
לפעמים נמאס לי לכתוב על עצבות
לפעמים נמאס לי לכתוב עליך
|
חלום מזהב, נלקחת למקום שבו כבר היית
בוהים בדמותך האצילית הנשקפת מבין שורותייך
ומרגישים תחושות שפעם הרגשנו
כשנזכרים בחיוך שעדיין איתנו
|
תלמד לתת ויתנו גם לך,
תלמד לתת אבל בלי היותך עם ציפיה.
תיתן- מכל הלב,
תיתן, תיתן כי אתה אוהב.
|
אני מאמינה בך, אל תשכח זאת
אל תיכנע
אל תישבר...
|
וכי מי הבטיח לי זר של
שושנים?
|
והחיים
מגלגלים אותך
בתוך שטיח
רקום היטב
|
אני כוכב
מביטה על כולם מרחוק לא אומרת דבר
לפעמים רואים אותי נופלת
|
מה אתה לי
בית
מעוף
הכנפיים שלי
|
סוד הגשם שמטפטף, מים טהורים ועוטף-
את האדמה שהתייבשה, זועקת, חמימה
גרעינים קטנים רוצה הוא להצמיח
|
החץ עושה סלטה לאחור
ופוגע חזרה בך
אל תתפלא שזה כואב
|
היא חופנת כפות רגלי'ה
וידי'ה פרושות לצדדים
מוכנה לקבל
מוכנה להכיל
מוכנה לקיים
|
מידה
ועוד מידה
תהא הווייתך
לבוש אישיותך
עינייך הן חלונותיך
פן תלכי שבי אחריהן
פיך דלתך
ושיניים שומרות אמונתך
|
אהבות ישנות של תחושות מוכרות שוב דופקות על עדן חלון ליבי
מבקשות להיכנס, דורשות להתייחס
אל משהו רחוק מוכר, ישן שעבר,
מתוק וגם מר.
|
מחפשת חלקים
והנה השמים שלמעלה
|
חלומות נישאים ברוח
אבק מפורר על הדרכים
סימנים חרוטים על הלוח
|
מהי שווה
חוט זרוק
של מחשבה
|
מישהו שמח,
מישהו עצוב,
מישהו מתגעגע, מישהו עייף, מישהו נוגע,
מישהו לא נוגע, מישהו לא רואה כמה
שהוא פוגע.
|
מי שמביט בי מאחור
רואה צבעים
ביטחון וכישורים
הוא אינו רואה
|
היום
בפעם הראשונה
הבטתי בצביעות שבעיני החומות
|
ובלב עוד זוכר את הימים השקטים
אז פעם עוד כשהיינו ילדים
עומד על יד הכותל אנשים מתפללים
-כן הוא מקשיב היטב ומספר לאלוקים
|
מין ריחוף משכר שכזה
ערטילאי
|
מנקה את פניי
מכל לכלוך
מנקה את עצמי
בעדינות
|
את אמיצה
את יכולה
קצת פייט בחזרה
|
ואיך אוכל להודות לו?
שואלת את עצמי,
על החיוך ועל המילים הטובות
שעושות לי נעים כל כך ובלב, טוב.
|
תמימות אמיתית מעורבבת עם מדומה,
הרבה-הרבה דממה המומה,
אורות זוהרים בנצנוץ שקר האשליה
ורצון אובססיבי לקשר,
|
אולי אם הייתי נשארת
הכל היה יכול להיות אחרת
|
ישן ומוכר,
אותם פנים, אותן עיינים,
אבל יש פה משהו מוזר,
משהו אחר - משהו זר.
זאת אני.
|
אלו הם החיים שלך ילד
זו היא החלטתך
תמצא איך למלא את הדקות הריקות
ואל תהיה שקוע בעבר כל כך, תתקדם עם המחשבות
אני יודעת
אני מאמינה
שמשהו אתה מסוגל לשנות.
|
ועיניים עייפות
מייתרים ונשימות
ליטוף לא אמיתי
מדמיינת שאתה איתי
|
והמצחיק שגם עצוב הוא
שאתה המסתתר
ותמיד נתת
אותותיך
|
כאבן לצד אבן שבקיר הכותל
חבר לב אל לב אבי
חרדי, חילוני או דתי
|
נאחזת בקצה
של תקווה
בסוף סופה
של הפתילה
|
ומתי אדע איך וכיצד ממשיכים
בעולם אחר של גדולים
בו לרוב החלומות
מתנפצים
|
נדרשת מלוכה
על פנימיות
הקשבה
|
אלוקים צופה באשר נעשה בעולם
שקר אחר שקר שקונה בן אדם
|
כל נפילה היא לשם עליה
כך אומרים
|
כיסופיי יהיו נא לך למשמורת על עמק מכאוביי
לילותיי יהיו ערים בתזמורת תקוותיי,
נשימותיי,
געגועיי...
|
הימים שעוברים וזמנים משתנים,
לא פוסחים על הלב במרוצת השנים.
כאבים משתכחים ולאט שוב צפים
כמו גלי הים שנשטפים ושבים.
|
בליבי נשרה דימעה,
כי זוכרים? אני, כבר לא בוכה.
מרוב קור של אנשים
דימעותי להן קפאו
|
לשמוע מה נשמע
לספוג אהבה
להאזין ולקבל הזנה לשורש הנשמה
|
מימיני מסך שחור גדול בו אני רואה את העתיד
תמונות רצות זו אחר זו כמו סרט של פעם
בית, גינה וילדים שותים מיץ פתל
|
אטריף נשמתי בדמיון כזה
שעוד אשתנה עם חיי
שאניח לקשיים ורק מעט ארפה
לא שבעה נפשי דיי
|
וכמו שהכל כאן לא ברור
אצלי הכל שבור
|
אך בכל זאת,
אתם תהיו כאן איתי,
בלב.
|
ותסיק מסקנות
שאין בליבי עוד אפילו חלקיק של מקום
לאהבות נכזבות
|
כמה מים יש בתמצית הדמעה
שמבינה
את מה שאני לפעמים שוכחת
|
למה אני מנסה להוכיח, מנסה להשקיע
והכל נזרק לפח.
למה לא רואים שאני צועקת, למה לא שומעים אותי
האם אני עד כדי כך בשקט?
|
את המילים קשה לי לשמוע
אבל בין השורות לקרוא אני יודע.
|
מאלפי ניצוצות
רגעים וזיכרונות
של חלקי יום
חולף
|
הן העולם הזה כולו לכבודך נמצא
הו ילדה יפה...
|
בסוד יש יופי כמוס
ביופי - יש פחד כבוש
יופי שוכן בכנות, באמת
והפחד שוכן בשקר
|
רוח חמה
מחאי דמעותיי
לטפי את חיי
העיפי החוצה כאביי
|
ורק הד קולה נשמע
מנסה להפריח השממה
בין התקווה לייאוש
בין חזון למימוש
|
רוצה שלמישהו יהיה אכפת שמישהו אותי יאהב
רק חיבוק חם ואוהב
רק, רק תתקרב...
רק תביט לי בעיניים
ותבין בלי מילים מה אני עוברת
תעזור לי, האם תעשה אותי מאושרת?
אני רוצה
|
שאמשיך להתקרב
אל האין סוף
ולעמוד
בהבנה עמוקה
|
האהבה אז שתקה
ואת כל זיכרונות העבר
הגשם ניקה
|
והמילים לעולם יישאו עימן עמקים וסודות
יום- יום פשוט שמחביא עולמות
ולאן יובילו אלו ההברות?
|
אז נסי להבין אותי למרות
שלא תביני לעולם,
אבל את לא היחידה פה שקצת מבולבלת,
לא רק את, אני, גם.
|
תצעק עלי, תצרח
תסתכל עלי, תלטף אותי, את העולם שכח.
|
דלת נטרקה
על לוח ליבי הפועם
אחד ועוד אחד שווה אפס
|
כמעט כשחשבתי
שכבר לא נותרו בי מילים
בכדי לכתוב
בשיר
|
כחלחל-זהוב מתחברים
סביב-סביב ללב פועם
רביעי בשורה משמאל יקים,
באפלה שלם.
היא שואפת
גדלה ומתקרבת
|
מרגע זה אני עוזבת את העבר
את הכאבים את הפחדים וההוא שאת לבי שבר
את הדמעות שצרבו את פני
נגיעות שחתכו בבשרי
|
מסוגל -
לממש בעולם זה
ניצוצות מנצחיות
|
לב סוער
ים ונשמה
קח רק נשימה
לפני הגל הבא
|
ברעש צלצולים לי
ניגנת
את אהבתך
ומסירות עולמים
|
ואם הלב הוא כבר עייף
מהשריטות הנואשות
|
וכי מה ראית?
במה האמנת?
למה נלחמת?
ועבור מה באמת!?
|
אימצי אותי אל ליבך
ימים קשים עוברים
לבבות נשברים
וקר וגשם
|
טע בי שורשים
והבנה
איך בונים
יציבות
|
בשמחת תורה
נהייה כולנו עם אחד
בלב אחד
והכל בזכותך אחינו- גלעד.
|
אשמח אם תוכל/י לענות לי במייל תגובה על השאלה הפשוטה הבאה: "
מה זו אהבה בעינייך?"
אני מניח שרוב האנשים חושבים על השאלה הזאת פעם או פעמיים
במהלך חייהם ולחלק כבר יש תשובה מוכנה
ואולי לחלק מכם זה יגרום לחשוב עכשיו כמה רגעים
|
עמוס נט (09:55 AM) :
הבעיה שילדים לא מבינים את זה, ילדים מבחינתם "אני הולך להיות
קרבי!"
הם לא יודעים מה הולך לעבור עליהם
|
אתה קוטף פרח,
והיופי שבגן,
נעלם.
אתה קוטף נשמה,
וחסר בעולם,
בן אדם.
|
אני חיה בעולם אחר
מבחוץ מחייכת
ומבפנים אני נשברת
|
ארץ ישראל...
היא הארץ שלי וגם שלך
זו הארץ הכי נפלאה ומדהימה ביופיה
ישראל היא הנשמה שלי, בישראל ליבי מקפץ מרוב עולץ ושמחה
|
החיים עשויים מ א' עד ת' דרכים לחיות והנה הן...
|
פיגועים, נפצעים, כאבים ועצבות,
האמת - המציאות
אהבות נכזבות, אנשים מתעלמים,
מחפסים את אלוקים בשמים
בין העננים.
|
אלימות מתמשכת, קנאה טיפשית אותך הורגת
מריבת אחים, ויכוחים, פצצה בצד לך עורבת
עוד מחבל, אתה מתפתל
קם, אתה נופל וקם ושוב נופל
|
אהבה דומה לאש, ואש גדולה מדי אי אפשר לכבות, כרגשות שאי אפשר
פשוט סתם כך להפסיק. איך לא מפריע ולא כואב לאדם לשבור כך לשני
את ליבו, איך?
והוא אפילו לא שם לב... הממ, אולי כי אין לו!
|
בשחור ולבן היו צבועים החיים,
וכעט, בשלל צבעים הם מגובנים
כמו בתמונות אצלי על הקיר שבחדר,
קודם היו שחור לבן, ועכשיו הם כאילו בסדר.
אבל כשמשווה תמונה שחורה- לבנה
ביחד עם אחת שנילקחה כיום והיא צבועה,
אני שמה לב שהתמונה של פעם הרבה יותר ברורה
|
אני שמנסה לעזור והכל יוצא לי הפוך, כן אני - זאת שתמיד בסוף
מסתדרת, אבל למרות זאת החדר שלי תמיד מבולגן, כי אמא כבר לא פה
בשביל לצעוק לי לסדר את החדר
|
כשהגשם יעלם
ולצחוק אז יפרוץ,
כשהעננים יעלמו
|
התחלתי לראות את העולם קצת שונה,
הייתי תלויה בעיקר בעצמי
למדתי להכיר את הגבולות שלי,
למדתי שאין דבר החזק מאמונה
למדתי אכזבות, למדתי פרידות
נוכחתי, שהכל אפשר לעבור, שצריך להאבק, שאפשר גם לשנות.
למדתי שעל מה שיש, להודות.
|
אבל תבינו, שאלו אחרי הכל הם החיים שלי
ואני זאת שאצתרך ללכת איתם עד סוף דרכי
יודעת שמנסים לחסוך ממני את הכאב
אבל יש לי את אלוקים יש לי כבר מישהו שדואג.
|
לפעמים מרגישה שונה,
כי אני לא נמשכת לאותם דברים
שהיא נמשכה.
מתנגשת במציאות,
אני לא מתאימה.
ולפעמים אני מנסה.
|
כי כשאנחנו מראים את מה שאנחנו כלפיו מרגישים,
חברנו רואה שגם לנו אכפת עמוק בפנים.
|
דרך החיים הנכונה שהיא הבנה, שלא רק אתה בעולם בעצמך,
על שהחיים עשויים כולם מרגעים
וחבל לאבד אותם, לחפש את הרגעים הטובים,
לעזור ולהקשיב,
לדון לכך זכות, להאמין.
|
ויום אחד,
פתאום
אתה מתבגר.
|
מהי שלווה אמיתית?
לשבת בנחת מתחת לשמש עם עיניים עצומות...
|
בידי שרשרת דקה עם המגן דוד הכסוף שהותירה לי אימי, לפני
שנפטרה לעולם שכולו אמת. אני ממששת את התליון באצבעותיי,
מרגישה את מרקמו הקשה ואת פינותיו הדוקרים, אך רואה את צורתו
מושלמת והאחידה, סימטרית ויפה, שמרכזו גדול המחזיק את
המשולשים- והוא אתה.
המחזיק...
|
מביטה למראה
פתאום,
לא רואה פנים.
לא רואה דבר,
מלבד
נשמה.
|
"למה?", אמר לי עוד אחד,
"למה את כל היום כאילו סביב אהבה?
זה נראה כאילו לא קיבלת אהבה מהסביבה שלך",
פגע לי חץ בלב, המשפט ההוא,
העברתי נושא. אך המשפט הזה תקוע לי גם בראש,
עד עצם היום הזה.
|
אנחנו, בני אדם, כל כך קטנים.
חושבים את עצמינו לכאלו גדולים.
תבין, אנחנו, לא מבינים.
תיראה כמה שאנחנו מצחיקים, כמו תינוקות, ילדים-פעוטות,
תעזור לנו ללמוד בדרך הנכונה, על תכאיב- בבקשה,
כאבנו ועדיין כואבים מספיק, אנא מצא דרך אחרת, אני מבקשת ממך
|
אני קטנ-טנ-טנה, מצופה בזהב, מפיקה צלילים של פעo -
שמחכים להתחבר לעכשיו.
באתי להעיר בך את הילדה הקטנה שבך
|
תמיד רציתי שתדעו שלמרות הכל,
בליבי שיר התקווה
ומה שמחזיק אותי פה זה בכם ובאלוקים האמונה.
|
וילד אחד שהיה עצוב אז כתבתי לו שיר
ומנגינה בתוך ליבי תמיד תשאר איתי, אפילו ביום סגריר.
וסיגריה פה וסיגריה שם, אולי תשתי מעט ילדה?, אך חברים שלי,
אתם לא יודעים עדיין? אני בשלי- לא ניתנת ללחץ חברתי, אני
בתוכי חזקה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מה צריך לעשות
כדי לפרסם כאן
סלוגן?
פרובוקציות?
דרדסאהבל מחפש
זיון |
|
