|
ויצער עלי ליבי עד מאוד,
על זכרון דוהה של מילים כה פוגעות.
ממך...
|
צלילים אינספור שמעתי באוזניי-
את זעקות קרבות האדם ושקט השלום השוכן לאחריו, את הלב הפועם
בחוזקה, שבינו לבינה, ואת נאומי גדולי האומות.
|
מסניף רוחות חורף
ונרדם לצרחות החושך...
|
בשפתיי הגיגיי היומיום ובליבי שירה.
במוחי דרור המחשבות ובנפשי אהבה אין קץ,
בדמי הרעות ובעוז רוחי ההתמדה.
|
שיכור מרכות השפתיים, אני מופרע בתוכך.
חותך תבשר להרגיש חי, חותך תחיים כשהרגשות נגמרים.
|
אראך מתבוססת בצער ויגון,
מתפלשת בזיכרון עבר של דמי ימייך
נופלת על כידון צוקי מחשבה.
|
ואתכם לא אדע כי מוזיקת ההמון צורמת לאוזן טהורה, אותה לא
השחית צחוק הליצן הגמלוני שהפחיד נפשות תמימות ברוע הילכתו
המבעיתה.
|
זה הכל מלודרמה, חיים בבועה.
כמו דג באקווריום, זה הכל אהבה.
נשאר תמיד בפנים, גם כשהולך.
אבל עוצר על אם הדרך ותמיד מסתבך.
|
חכי לי שאשוב מבין ספינות הסוחר אל סף ביתך,
מען כי גמעתי מיילים רבים על מים סוערים.
חכי לי במגדלור השן...
|
|
|
אז מה אם היה
קצת חם, אז מה
אם היו חמישים
פיגועים, אז מה
אם היו מליון
התרעות...
זה עדיין לא
פייר
הפודלית
והאכזבות |
|
