|
פגישה חמישית.
אתה מתוודה ומספר לה שאתה כותב על הפגישות איתה. היא נורא
מתעניינת, אומרת שזה בריא מאוד ושכנראה אתה נמצא במקום טוב.
היא מבקשת לקרוא, "זה יהיה טוב לטיפול". אתה אומר "בהזדמנות"
|
"ברור שאי אפשר ללמד דבר כזה, אתה צריך ללכת ולגנוב את זה
ממנו, אדיוט. אתגר מתפרנס מהכישרון שלו, לכן הוא בטח יהיה שמור
ומאובטח יחסית, אבל אם כישרון זה מה שחסר לך, תפרוץ אליו הביתה
ותגנוב את הכישרון כשהוא ישן."
|
כמו בסינדרום שטוקהולם, אל אף שמוזר,
נהיינו קרובים עם כל יום שעבר.
נעלם לימים לפעמים שבועות,
ופתאום מבקר, מחופש לדמעות.
|
שורות אלה הן הבל, סתום ובלום,
היא מדי מיוחדת, לא מתחרזת עם כלום.
או אולי כן ושנים רבות שגיתי?
ובין אהבה לא ממומשת-לאלה, פשוט טעיתי?
|
האם סוף אחר של אותה מלחמה היה מכבה את האש שניצתה? היה גורם
"לעם הספר" לזנוח את הרובה, הקלשון והחזון? חשוב לזכור שאותה
ישראל מיליטנטית של היום, הנשענת על מלחמות מפוארות וסיפורי
גבורה, הייתה אסופה של עובדי כפיים ולוחמי מחתרות, ללא שום
מורשת קרב.
|
|
|
"גם דיון של
עשרים ושבע
הודעות מתחיל
בקונטרה אחת
קטנה"
סלוגן סיני עתיק |
|
