[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 Ernesto

אדם, בעל, אבא, חלק ממשפחה. יוצר המתפתח ומבקש לגדול
ולספק לסובבים אותו ערך מוסף.
לומד ויוצר דברים, עוזר ונותן תמונה מעניינת על
העולם




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מוסר השכל
אני פוסע באותם השבילים בהם פסעתי תמיד ודבר לא השתנה, פרט
לשנים שנקפו ואבדו בטרם יכולנו להביט בהם ולהבין אותם.
והשבילים שוממים אין איש פוסע בהם בשעת לילה מאוחרת, ואני נושא
את אותו מבט שתמיד נשאתי להביט בכוכבים.

אני פותח את תא המטען, מקום לעביר עליו את המטען הנפשי והפיזי
שלי, את אותם דברים טובים ורעים המלווים אותי בשלוש השנים
האחרונות. אני מניח את התקינו ונכנס למכונית. אני מביט סביבי
כמי שבפעם הראשונה מביט במכונית, כמי שמעולם לא הבין את הקסם
העצום שבמסע שכזה.

זכרונות
אני מסתובב בקניון המרוחק שמונים קילומטר מביתי ומאה ארבעים
קילומטר מאהובתי. מסתובב עם רשימת קניות, פחות רשימת קניות
ויותר רשימת מתנות שירכיבו את מתנת יום ההולדת. וליום ההולדת
עוד חודשיים ואני קונה בידעה שלא אראה אותה רק אמסור חבילה
שתגיע.

פנטזיה
שלושה דמויות החלו עולות במדרגות הרכבת, בחור צעיר במעיל שחור
ארוך וכובע ברט, ארנב בחליפת ערב שהביט בלי הרף בשעון שהחזיק
בידו וחתול במכנס וחולצת עור ועגיל באוזנו. השלושה דברו בניהם
וכלל לא התייחסו למבטים המוזרים שניתחו לעברם מכל עבר.

היפרדות
ואני על הרכבת, שעת בין ערביים, ברגעים שהם לא היום עם המחשבות
שלו והלילה עם הקסם שלו, יושב ממתין לצאת לדרך. אני עוזב עיר
זרה בדרך לממלכה רדומה. אני משקיף בחלון ורואה את עצמי זז.
איני זוכר אם ראיתי את השקיעה, או את טיפות הגשם ניתכות על
החלון.


לרשימת יצירות השירה החדשות
הרהור
איני יודע מה גרם למה,
אולי אני מפחד לשאול
את השאלות הכואבות
לשאול את הכאב מדוע עדיין הוא בליבי ובנפשי.

זכרונות
איני זוכר איזו ילדות הייתה לי, כי שכחתי אותה
מעולם לא היו לי ימי הולדת גדולים
ואפילו קטנים לא היו.

גורל
עכשיו שאני פה ואת שם רק התמונות נותרו
נותרו מאותו בית מלון מאותה חופשה אחרונה שעליה
שנינו משלמים עדיין את המחיר.
מחיר שמוכיח שגיהנום וגן עדן הם צדדים שונים לאותו מטבע.

זכרונות
תמיד בלילה שכולם ישנים
אני חוזר להיות אותו ילד קטן,
אותו ילד שקיבל את המכות
ולא ידע למה ומדוע.

הרהור
ואני טובע בדמות שלי
אני טובע בצל של עצמי
בפחדים שלי ברצונות שאינם ממומשים

הרהור
אני יודע שהכאב אינו חלום כאם זיכרון
זיכרון לימים שהיו ולא ישובו, הם לא ישובו כאני מבקש להיות
שונה.

עצב
עכשיו שגדלתי אני מפחד, מפחד מודע ומפחד שלא מודע.
מפחד מכל יד המושטת לעברי
שאולי תהפוך היא להיות היד המכה.
שכל מגע אוהב המופגן לעברי

געגוע
לא תמיד הדרך קלה עבורי
לא תמיד אני יודע אם בסופו של יום
אגיע למחוז חפצי

ייסורים
נפש רצוצה של ילד קטן בגוף של גבר,
פחדיו של ילד קטן בנשמה של גבר.

זכרונות
המטאטא אינו תמיד אוסף את עלי הגן
לא פעם מילא עצמו בכעס וזעם
מתנפץ על גבי, על ידי ורגלי
וגופי הקטן והשברירי
סופג את הכאב.

גורל
ביום שאפסע את הדרך
אדע שאמצע אותך בסופה.
ביום שהביט בעינייך
אדע את אהבתך.

הרהור
עכשיו שעלי להחליט לבקש את ליבך או לא אני מפחד,
בכל רגע עולים מחשבות רגשות שהבטחתי לשכוח.
הפחדים שמילאו אותי האם אצליח להעניק לך.

הרהור
אני יודע שכולם לא מבינים את מה שאני מרגיש.
אני יודע שאני שמח על החיים שיש לי.
אני יודע שאני אוהב לעשות בלגן בחיים.
אני יודע את הדברים שצרים לעשות ולא לעשות.
אני יודע שאני אוהב למשוך את הזמן המיותר.
אני יודע את האוכל שצריך להכין.

יחסים
אני מביט בך שאת ישנה,
מחבק אותך במיטות שאינן שלנו
במקומות זרים שהם הכול לאותו רגע,
הם הבדידות, התשוקה האהבה.
האהבה שמתחילה אם ערב ומסתיימת אם בוקר

אהבה
החדר שלנו יקרום עור וגידים וישמש לנו בית לרגע
אנחנו נקים את הבית את המשפחה את הרגש
אנחנו בחרנו את החיים, ואני בוחר בך.
אני לא בורח יותר, אני יודע את מה שאני מבקש.

חלום
אני רוצה להיות איתך,
במקום בו למילים אין משמעות.

הרהור
אף פעם לא ידענו אם תהיה לנו דרך משותפת,
תמיד ידעת שזה לא אני ואני האמנתי זאת את.
תמיד שהכוכבים יוצאים, מתבהרים השמים המעוננים והדרכים נפתחות.
תמיד אהיה מקום בו נמשיך להיות בו יחד
גם אם לןעולם לא נהיה בו.

בדידות
בהתבוננות הרגעית של הרגעים הבלתי גמורים,
לרגשות ההולכים איתי אבל אינם מרגשים אותי,
לדברים שאני אומר אבל אינם חודרים מבעד לערפל.

חלום
ישנו איש על הירח
שמביט על העולם,
שמביט על העולם ורואה כמה הוא קטן.
וקוסם בגלימה לבנה
שמביט על הירח
מביט על הירח ורואה כמה הוא רחוק.

אהבה
במסדרונות האבן שבהם בכינו,
אולי לא היו אלו דמעותינו.
במסדרונות האבן בהם ביקשנו להיות לבד,
אולי לא היינו בהם לבד.

אהבה
מצאתי אותך במרפסת ריקה מאדם,
ואולי לא הייתה ריקה מאדם אך הייתה ריקה עבורי.
הרגשתי את גופך מחבק אותי ובכל זאת
רחוקה ממני, נרתעת ממני.

אהבה
על גלי התשוקה אני נסחף
דומה לגל השואף להגיע
לחוף.

ייסורים
זהו גן עדן של שוטים
שבו אני הוא השוטה.
שוטה בגלל שוטה בעיקר.
שוטה על שמפחד להיות איתך לפגוע בך
שוטה על שאוהב אותך ואיני יכול להיות איתך
ושהערב יורד השוטה נידון להיות האוהב
ולא הנאהב.

הרהור
ברגע אחד בחיים דברים משתנים
רגע אחד אתה הולך בנתיב מסויים של החיים
וברגע אחד אתה מוצא את עצמך בחיים אחרים.
נכון שלפעמים אתה עושה את הצעד, את המעשה
אשר משנים את חייך.

הרהור
דברים שמעולם לא נאמרו נחשפים לאיטם
הם באים כגלים בים הסוער
הם מתנפצים למול החזות
הם חודרים עד לשד העצמות.

יחסים
אני דובון צעצוע של הילדה ממול.
קצת שרוט,
קצת מרוט.
אבל בכל זאת צעצוע.

הגות
דמדומי העצים אשר נושרים,
כאשר המילים מאבדים את משמעותם.
וכאשר הפסיעות לאורך השבילים,
אינן אלו אשר פסענו בהם,

אהבה
קיבלנו את החדר, את אותו חיוך שמילא אותך לא יכולתי לשכוח.
את אותו אושר שמילא אותך, את הצילומים שבקשת לצלם כדי שלא
נשכח.
איך אפשר לשכוח את הרגעים האלו, כיצד אפשר לשכוח את האהבה
הזאת.
עמדנו מחובקים מנשקים אחד את השני מבקשים למלא אחד את השני.

אהבה
האם ישנה נקודה בזמן שבו אוהב אותך ואת תאהבי אותי, או
שנמצא תמיד בזמנים בהם אוהב אותך מבלי שתוכלי לאהוב אותי
ושתאהבי אותי מבלי שאוכל לאוהב אותך?

כאשר בבדידות הלילה הבטתי בירח,
הרגשתי את אותם דברים שהרגשתי תמיד אך ללא מילים.

עצב
אני מפחד כי רק עכשיו אני מבין
את הבחירות שלך, שהם הפחדים שלי.
כי למרות שישנם ארבעה בחירות מבחינתי ישנם שניים.
הבחירות של האם אפחד או אשתחרר מפחדי.

עצב
כאב מילא אותי היום
כי לא יכולתי להיות איתך.
כאב קרע את ליבי ולא יכולתי לו
כי בקשת אותי להיות לצידך ואני כל כך רחוק ממך.

עצב
אני חושב על החיים שלי,
כולם יודעים שהחיים שלי בזבל
כנראה שאני שקוף ולא ידעתי את זה
אני נמצא פה והלב שלי נמצא שם
ושם זה לא בבלגרד.

בלדה
אני חושב שאת המסכה הנחתי על פני כאשר הייתי בן שתיים-עשרה,
מסכה לבנה שכיסתה את כל אשר עיכלתי עד אותם שנים
ולא ידעתי מה לעשות עם אותם דברים,
אותם רגשות שמלאו אותי ועכשיו אני עם מסכה.

הרהור
הנה משהו שלמדתי על החיים
אנחנו חיים את החיים שאנחנו מבקשים לעצמנו
כאשר רציתי את החיים האמיתים ידעתי למצוא אותם
את אלו שהעניקו לי את הריגוש את העובדה שדברים
יכולים להיות אחרת מאלו שאני מכיר.

אהבה
אני הוא הנסיך הקטן

אהבה
הקשיבי לי אהובה,
המתנתי שנתיים אמתין עוד שלוש.
לקחת אותך, לסחוף אותך.
למקום שבו אהבה אינה חלום.

געגוע
ישנם שבילים שבהם הלכתי
אך ישנם שבילים שבהם אני עדיין הולך
כל אחד יש את הייחוד שלו, את הצורה והמגע.
מסע מתחיל בצעד אחד קטן כולם אומרים
כך גם השבילים שלי

ערפילי
אני חושב שאני יודע היכן השדות האדומים
אותם שדות בהם פורחים כל הפרחים.
פרחים נועדו לפרוח.

יחסים
התביישתי להיות לצידך,
לא בגלל מי שאת אלא בגלל מי שאני.
התביישתי בהיותי עני שלא יכול להעניק לך עולם,
התביישתי במריבות הוריי כי רציתי בית מושלם.
התביישתי כשלא ידעתי לאהוב,
התביישתי כשלא הרגשתי כראוי לך.

עצב
כל כך פחדתי ממך,
כל כך פחדתי להראות לך מי אני.
ועכשיו שכבר אינך עוד בחיי,
מבקש להראות לך את ליבי
אבל אינך להעניק את ליבך עבורי.

אני מהרהר בך ואת יודעת זאת,
אני אוהב אותך ואת מרגישה זאת.
אני מכור לגופך והרגשת את גופי.
ואני מביט בך מבעד לחלון שאינך נמצאת שם

הרהור
ואני מאבד את עצמי מאבד את רגשותיי,
את האושר שמעולם לא ידעתי ועכשיו אני חווה בו לראשונה.
את העצבות שתמיד ידעה להביט ברגשותיי ולדעת מי אני.
את הבדידות שתמיד הייתה מנת חלקי והייתה כל עולמי.
את האהבה שמעולם לא ידעתי כמלה למגעו של החורף.

אהבה
אני אוהב אותך כאת הפחדים שלי
אני אוהב אותך כאת המחשבה הראשונה והאחרונה שלי
אני אוהב אותך כשאת גורמת לי להיות
אני אוהב אותך בשיחות הנמשכות לתוך הלילה
אני אוהב אותך כקולך הוא סם החיים שלי.

מצב
אני יודע מה יש לי, מה אין ומה אני רוצה.
אני רוצה את הירח,
אני רוצה את החופשה הארוכה
אני רוצה את המגע האנושי שכל כך חסר לי

הרהור
יש לי אישה אשר ישנה לצידי
חסרת בגדים וחסרת דאגות
ואולי הן הדאגות שלי שפרחו
כאשר נשקתי לה לישון.

בלדה
יש מקומות עליהם אני מפחד לשוב
מקומות בהם הייתי אך נעזבו מגלל כאב.
כאב גדול מילא אותם בטרם עזבתי
ועכשיו אני פוחד לשוב עליהם
להתאמת מול אותו כאב שמילא אותי ואשר מילאתי
אותך בכאב.

גורל
את מאשימה אותי שברחתי ממך
את צודקת ואני עדיין בורח
כי ככל שאני בורח אני שוכח את הדרך חזרה
ועכשיו אין לי דרך חזרה, כי ליבך כבר אינו ממתין לי.

אהבה
עכשיו שאני מכיר את הכאב כמלווה אותי,
מבקש אני לשוב להיות שלך, לחלוק ולאהוב.
אבל עדיין מפחד ואולי תמיד אפחד
אפחד מעצמי, אפחד לפגוע אפחד לטעות.

אהבה
אותה אהבה שבכל פעם שאלת מדוע היא ולא אחרת,
אותה תשוקה שלא הבנת מדוע את ולא אחרת,
אותה רצון להיות איתך ולא הבנת מדוע איני בורח,
אותה אישה שמילאה אותי והיא רק בשבילי.

בדידות
כבר שבוע אני נושע עימי מסע כבד
הלב שלי עייף מן המסע

חלום
לא צריך לומר הרבה כדי לדעת
לדעת את אותם מילים קטנות
אותם מילים שאמרנו אותם
ופחדנו מהם שהם יגמרו.
הם לעולם לא יגמרו
כי אנחנו קבענו.

יחסים
ומילים נזרקו כמו אבנים
ופתאום הפכנו לשני זרים שאינם מכירים.
משני צידי הקו שני ידידים שפתאום הם שונאים.

זכרונות
חדר במלון, כך מתחילים כל הסיפורים
אבל שלנו הוא שונה, הוא אינטימי הוא רומנטי
אנחנו כבר כמה ימים שלא יוצאים,
למה לצאת מהחדר כשיש כל כך אהבה במקום אחד

חלום
החיים הם לפעמים כמו חלום
יש את המתוקים ויש את המרים

הרהור
פעמים רבות אני מרגיש שאני נמצא בעולם שאיני מכיר
עולם שאיני מתחבר עליו ואינו מובן לי.

אהבה
התבוננתי בשאיפות , האכזבות והרצונות
לקחתי יחד את האכזבה והרצון לטיול
בג'ונגל.

יחסים
ובקשתי שתלמדי אותי להיות
למדי אותי לא לפחד לפגוע בך
למדי אותי לא לפחד להיפגע ממך
למדי אותי לא לשפוט איתי
למדי אותי לאהוב אותך כמו שאת ולהיות אותך.

ייסורים
בוא נתאבד על חוף הים,
כשם בסופו של דבר הכול נגמר.
גלים כחולים נשברים
ויוצרים את דמותך.

הגות
מאה קילומטר של מחשבה אינם משתנים עם העונות
המחשבה תמיד מובילה אותי למקום חדש,
למקומות בהם אני מבקש להיות אבל איני יודע את הדרך.
המחשבה תמיד מראה את הדרך ולא רק את סופה

עצב
מילים תמיד נאמרות עם לילה
תמיד יכולתי לחוש את חום גופך
גם כאשר לא היית קרובה אלי
גם כאשר המרחק גבה את המחיר
אותו מחיר שאנחנו מפחדים לשלם גם היום.

עצב
מרחק מפריד בינינו, כתמיד היה הוא כזה
כתמיד ידע את שאנו מבקשים אך מבקש הוא
דברים אחרים לעצמו.

ייסורים
אם אנחנו הולכים בדרכים שעליהם לא נועדנו ללכת,
אם אנו מביטים לאותם מקומות שעליהם לא נועדנו להביט,
אם אנו נאמר את אותם דברים שלעולם לא נועדו לומר

אהבה
עננים מכסים את הרקיע
ואנחנו מכוסים בשמיכת טלאים
מדברים על מה שהיה
ועל מה שהיה

בלדה
ונכנסתי בשעריה של העיר,
העיר שאינה קיימת, העיר על החוף.
עיר שהינה דבר לכל אחד אך אינה דבר לכולם,
עיר האוהלים שצמחה מהים.
ואני במכנס וחולצה לגופי ויחף לרגלי,
נכנס בשעריה כמבקש להיות לבד בתוך ההמון
ופוסע בין הדוכנים והעיר נפתחת לפני

חרטה
יום חשבון הנפש חלף אך איתו לא הגיעה הסליחה המיוחלת.
ציפיתי למחילה שמעולם לא הגיעה, לא הגיעה על מעשי.
כואב לי על שאיני יכול לסלוח לעצמי,
כואב לי על שלא קיבלתי את המחילה שרציתי לעצמי.

אהבה
למול עינייך הפקוחות לרווחה שנכבו לאחר אותה שנייה
לכאב הממלא, מכסה ונסוג לחשכת הלילה.
לרגשות שמפציעים ביופיים וכמלים בסופו של רגע,
למגע שהורגש והעניק עולם ומלואו ועתה שב לנדם.

עצב
איני בוכה על הדברים שאינם,
איני בוכה כי עדיין איני משלים.
איני בוכה כמאמין עדיין שאזכה לזרועותיה
ואולי אני הוזה

מדוע לא יכולתי לכתוב כאשר אהבתי אותך,
מדוע לא יכולתי להעניק לך את כל אשר בליבי.
פחדתי שדברים טובים לא יישארו לנצח,
ואולי באמת אינם נשארים עבורי.

גורל
על גשר עץ ישן עומדים שני זרים
האחד צעיר והשני מבוגר
מבוגר המחפש כוח וכבוד והצעיר מחפש ללמוד והערכה
כל עוד לא ילמדו לשתף פעולה לא יוכלו לחצות את הגשר

הגות
עלה בודד נושר לו מהעץ בטרם יקיץ הקץ.
נאסף הוא לשמיכת הטלאים שרוקמת לה החורף,
מבדידות אין סופית לרבים נערמים.
והרוח הנושפת בעלים כבמסך עשן,
בסופו של חורף למרגלות עץ.

טבע
עץ נשבר ברוח
אך עדיין לא חורף
ענפיו מוטלים על הקרקע
בפרחי ניצנים.

הרהור
ערוגת הפרחים שלי כל כך שברירית
ואולי לא היא השברירית כאם אני.
אני הוא ששנים למדתי להיות לבד
התחלתי לגדל את הפרחים בערוגה.
ועכשיו מפחד שלא היו הם יותר.

אכזבה
אם אנחנו הולכים בדרכים שעליהם לא נועדנו ללכת,
אם אנו מביטים לאותם מקומות שעליהם לא נועדנו להביט,
אם אנו נאמר את אותם דברים שלעולם לא נועדו לומר
אנו נמצא עצמו מביטים בעצמנו ובוכים.

בלדה
אני מנגן על פסנתר הבדידות,
יותר מדי זמן, יותר מדי שנים.
יותר מדי דברים מתחילים להשתנות
אבל אני ממשיך לנגן את טנגו הדמעות.

הגות
הפרפרים פרחו עם שחר,
פרשו כנף ופרחו לאחר שאבדו בזמן.
צבעים בהירים כיסו את השמים,
כיסו את אותם שמים, שמים שתמיד הבטתי בהם.

הרהור
פתאום השמש ירדה ושקעה
הזרם בברז הפסיק לזרום כאשר
הדמעות החלו לזלוג, על שהיה ועל שאינו
ואנחנו ממשיכים בדרכים ואולי עדיין חושבים

בדידות
הנה פוסעים אנו רוחות הרפאים בין אנשים,
עומדים בניהם ואיננו נראים.
מדברים עימם וקולותינו אינם נשמעים.

הגות
אז היום אני רוקד, אני מודה בחצי חיוך שאני רקדן גרוע
נראה שאולי אני חסר תקנה אבל למי אכפת.
אני רוקד בשבילי בשביל החיים, בשביל אותו חיוך
אני רוקד בשבילי ולא בשביל האחרים
אז מה זה משנה אם נולדתי אם רגליים שמאליות

קינה
בשדות האדומים
טיפות הדם נושרות ונוקפות
כגרגירי החול בשעון החול
ומבשרות את בואו של קץ הכאב.

הרהור
אני מעדיף להיות אומלל,
אומלל מבחירה כי אני לא שלם
את כועסת עלי ולא בפעם הראשונה
כועסת על שאיני מאושר
כועסת על שוויתרתי על האושר שלי
כועסת שאני מעדיף את האושר שלך.
כן, תמיד העדפתי את האושר שלך
גם במחיר של הכאב שלי.

הרהור
"רחמים", מה שאנו נותנים
ותו לו.

הרהור
אני רואה
את החיים שלי כחלום
חלום ורוד שמתנפץ לאטו
חלום שנבנה בשביל רגע אחד מאושר.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
מעולם לא האמנתי שהעלים ועצי היער היו עדיי ועל כך לעולם לא
אסלח להם, ולא אוהב את פריחתם.
אני לא זוכרת בדיוק איך הכול התחיל אבל אני זוכרת בדיוק כיצד
הסתיים הערב הזה.

זכרונות
ופנינו אל החדר בשעת לילה מאוחרת. הלכנו אל החדר שאינו שלי,
בדירה שאינה שלי, בעיר שבה אני הוא הזר. ילד ואישה שנפגשו
בתחילתו של ערב.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
הם ישבו סביב המדורה כפי שתמיד הם יושבים, להבות האש ריצדו על
פניהם בעודם מעיינים בספרי הקסמים. ואני ישבתי בפינה, הבטתי
בהם מבלי להיות נוכח, מבלי ללמוד, הבטתי בהם וראיתי את השנאה,
את הרצון לפגוע, את הרצון ללמוד את שאסור ללמוד.

מבני אבן רבי עוצמה נבנו לאורך קו הגבול, מבני אבן אשר סימלו
את גבולות הארץ, את ממלכת האופל ואת הממלכות. תשעה עשר מבנים
נבנו במרוצת השנים להזהיר מפני בואה של שעה רעה על הארץ הזאת.
כאשר הבטתי בבנייתם כשהייתי קטן, לא שיערתי שיום אחד אהיה בתוך
אחד ממבנים אלו..

לחמנו ימים, לחמנו לילות. לאמיתו של דבר איבדנו את הספירה של
הימים אותם לחמנו, תקופה ארוכה לחמנו מבלי להבדיל בין יום
ללילה. הקרבות היו קשים אך נראה שקיבלו סוג מסוים של דפוס אשר
אפשר לנו לבנות מעין שגרת חיים טיפה הזויה...


לרשימת יצירות הרומן החדשות
צבא גדול עוזב את ביתו, צבא ששנים לא התכנס לבש את בגדי הקרב
והחל מתארגן לצאת למלחמה. שנים לא עזבתי את ביתי, שנים חלפו
מאז נפגשנו חברי ואני לראשונה בצבא והנה אנחנו נפגשים שוב,
לבושים לקרב אך איננו ססים עליו. אני מביט בחברי בשעה שהתחלנו
לעזוב את היער הגדול,


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
קולאז'
אל היצירה

קולאז'
אל היצירה




-אבאש'ך
ערומקו?


-כשתגדל תדע.







אפרוח ורוד
בשיחה עם סבא.


תרומה לבמה





יוצר מס' 40137. בבמה מאז 30/10/04 9:08

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאהוד גלבוע
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה