|
כל כמה שניסה לתפוס אותו, מעולם לא הצליח. היו אמנם פעמים בהן
היה נדמה לו שהנה, עוד מעט קט והוא סוגר עליו, אך בעקביות
המשיך זה להתחמק מלכידתו, ואילו הוא מצידו, בעקשות ובאדיקות,
לא חדל לחפש ולנסות ללכוד אותו.
|
כבר שלוש שנים, שאני מבלה במוסד הזה, בלובן שלו, ועדיין אני
רואה את הצבעים. את המצולעים הצבעוניים שרודפים אותי במשך אלף
שלוש מאות שלושים וחמישה הימים האחרונים. זה שלוש שנים, שבעה
חודשים, ועשרים ושישה ימים. ספרתי, אתה מבין.
|
זה מרגיש פתאום כל כך טבעי, הגדם הזה. כמו ברית מילה. גם שם
תולשים ממך חלק, בטקס גדול ומפואר, עם כל המשפחה, חותכים ממך
חתיכה - קטנה אך משמעותית, ואתה נשאר נימול.
|
אתה מוטל כמו אידאל
על קרקע המציאות
חלק מהנוף הזה
של דם ואלימות.
|
לדעת את הידיעה של המדבר השותק
|
לא האבן - אלא הדם,
לא הבית - אלא הכאב
לא התפילה - אלא השקט
|
להשתחרר מהכלבים ולנבוח
אולי לקנות בית ישן
|
מין שבועה שבשתיקה אותי עוטפת
רוצה לדבר, לתקשר, ונעצר
אמת כבושה את הלילה אופפת
לא יוצא שום דבר, ונשבר
|
וכך הערב רד, שמיכת הלילה מכסה הכל
נותרנו רק אני ואת על חופו של ים כחול
וידי בתוך ידך, וראשי בקצה ראשך
נוגע לא נוגע, את לשונך בולע
|
מעולם, עד היום, לא כתבתי בשבילך
אולי בעצם לא לאף אחד, אולי גם לכולם
רציתי להגיד דברים ולא ידעתי איך
אולי גם לא אדע אף פעם
|
הבוקר ירד קצת גשם,
נהרגו שלשה אנשים.
|
ראש... רגל... כל כך מעט ביקשתי ובכל זאת כה הרבה.
|
|
|
