|
כבר הרבה שנים שאני לא כותבת למגירה.
היום אני כותבת בעיקר לעולם.
אני מרגישה שיש לי מה להגיד,
יש לי ללמד, לשתף.
יש לי ניסיון.
בגרתי, האמנם?
ישבנו כולנו בסלון די, אמא, מיכאל, אסתי, עידו, חן
ואני...ואסתי החלה בדיבור. היא קצת גמגמה ולא ידעה היכן להתחיל
אבל לבסוף היא אמרה: "אני לא יודעת איך להגיד לכן את זה" היא
הסתכלה עליי ועל די "אבל אתן חוזרות הביתה, לבית האמיתי
שלכן..."
|
היא יושבת בחושך, חושבת לעצמה
ואיש לא יודע, מה קורה אתה
אף נפש אחת, לא תוכל לגלות
את אשר היא כותבת, בין השורות.
|
ואין ספק בליבי
שאני בת של מלך
כי כל מה שרציתי נתת לי אתה
|
זה עובר לך בגוף
הרגשה של חוסר ידע
המון מחשבות מתרוצצות בך
|
כך אני גם עכשיו מתחדשת
וחוזרת אליך אבי
מלאה בעוצמות ועם זאת מתרגשת
לגלות שוב את שאיבדתי אני
|
לא חלום לא מציאות
בין לחיות ללמות
|
היא נותנת השראה, הרגשה של חופש
ועם כך גם בדידות.
|
להגיע לשם בזכות עצמי
אבל בעזרת אחרים
להגיע לשם ולצעוק בקולי קולות:
"הגעתי! אני כאן!"
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
לא שאני רומז
משהו אבל:
סלוגנים
מתחרז עם
סטלנים
בעוד סלוגן לא
מתחרז עם סטלן.
משמע:
הרוב קובע
וחברותה עדיפה
על בדידותה.
(למרות שיש יותר
מה לעשן, אבל אם
מי תדבר על
סלוגנים? עם
הדמויות
הפקטיביות של
עצמך? זה מוביל
לאנרכיה באישיות
וכאב ראש
בהתנהלות)
ם. ףץךן סטלן
בטלן, מסכם
תקופה במוחו. |
|
