|
איך האקדמיה לא קיבלה את השם הזה לעולם לא תביני. בכל אופן, את
דבקה בו. הטוניקה שלך מסתירה הכל. עכשיו את משועשעת. סוגרת את
הרדיו ושולחת יד לסלולרי.
|
כשפגשה לראשונה בבנין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב את דניאל, הם
התמגנטו בן רגע. את היום הראשון ללימודים בילו יחד ואפילו עשו
אהבה בשרותים. בערב הוא ישן אצלה והם מצאו דייר שיחליף אותו
בדירה כדי שיוכלו לגור יחד. ההתאהבות הזו הכתיבה להם את
השיעורים שלקחו. היא הת
|
המעמד כמו האט את מחוגי הזמן, הכל נעשה איטי להחריד. ראיתי איך
יוסף פותח את הקופה, מוציא שלוש מאות שקל ומניח בימינו של
הבחור. 'טוב, עוד חודש', ריחפו המילים על אדים של מבטא רוסי
ועשן סיגריה. הבחור יצא מהחנות,
|
לא נכנס אליה. ההיפוכונדריות שלי לא מאפשרת חדירה. משלם על
מציצה. בעמידה. כשהיא מוצצת, אני לופת לה ת'שדיים וצמר גפן
מתוק עוטף אותי. תופס חזק את הראש שלה. שולט בקצב. אני מזיין
לה ת'פה כאילו היא הכוס הכי לוהט שאני מכיר. היא לא מתנגדת.
אני אוהב אותה ככה.
|
לילה אחד היא חלמה שהם עושים אהבה תוך כדי שינה אבל כשהביטה
בו, זה לא היה הוא.
כשסיפרה לו בבוקר הוא חייך ואמר לה שהוא מת על הראש שלה. החלום
הזה שב והופיע ובכל פעם כשסיפרה לו, חיבק ונישק אותה ואמר לה
שהיא הפיס של החיים שלו והוא פשוט מת עליה.
|
מישהי מביאה לו תה ואומרת לו שאולי יתיישב. צעירונת נחמדה. הם
קוראים לה מילה. נכון. היא המטפלת של אישתו. יש לה תחת לא רע
הוא חושב לעצמו. הוא אוהב תחת מלא כזה. אפילו יותר.
|
לפחות ארבע פעמים שמע אותם צוחקים יחד באוטו תוך כדי עישון
סיגריה, שהסתבר שהיתה מה שקוראים צינגלה. צחוק נעים יש לה.
החיבור הזה ביניהם מרגש את ויטוריו עד דמעות.
|
הבבון השני רושם את המספר של האופנוע על דף, משחק את השוטר
הטוב ואומר לי תראי מותק אנחנו רק רוצים לדעת איפה הסחורה. אני
בוהה בו.. כשאני אומרת לו שאין לי מושג ירוק על מה הוא מדבר,
הגורילה מושך לי את היד מאחור עוד קצת למעלה כאילו אני נדיה
קומנצ'י. אני לא. עכש
|
הקריינית ממשיכה להתעלם מעובדת היותה שייכת למשפחה. פעמיים.
פעם עם הבן בתאונת הדרכים ועכשיו הבעל עם המחלה הארורה.
כל רצונה להיות שייכת עכשיו. היא מחכה לשמוע מהקריינית את
שמותיהם ואת שמה שלה. תחינתה השקטה שוב לא זוכה למענה.
|
בתוך כל ההמולה אצלי בראש, הצליחו לקרות כמה דברים בבת אחת.
אני קראתי לגברת חודדוב וביקשתי שתצלצל להודיע שלא אגיע
לפגישה, ליטל התכופפה והושיטה יד ללטף את הראש של ליאו שהיה
ממש לפני כפות הרגליים שלי וגברת יחזקאל נפלה במלוא כובדה על
בן שהדבר האחרון שהיה מוכן
|
סבתא רוחמה הסכימה לסידור ונתנה להם שלוש מאות ₪. למחרת,
יומיים לפני החג, התייצבו אצל החנות וביקשו את הכתומה במידה
ארבעים ושתיים. המוכרת חייכה חיוך גדול ואמרה שמעולם לא ראתה
אהבה גדולה כל כך וכמה היתה שמחה בעצמה לילדים כאלה.
|
הכל היה כרגיל - כמו כולם... תיכון, צבא, חו"ל קצר, הפלה
ראשונה... לימודים באוניברסיטה, לב שנשבר ברצינות בפעם הראשונה
|
יפה היתה זו שביקשה לשאול על כביסה לבנה.איכשהו, באחת, הופנו
כל העיניים, כמו חמניות לשמש, לרבקה. היתה שתיקה ארוכה מדי
ורבקה שהיתה נבוכה מאוד, הביטה בחיים וחיים הביט בה ואפשר היה
לראות שהעיניים שלו הן משפך של אהבה. הוא הביט בה כל כך עמוק
וברכות ממיסה שגרמה ל
|
היה זה בחצות של שבת שנעלמו המראות, הפעמון, הפנס האחורי,
המתקן לבקבוק המים והסל האחורי.
בראשון, הגלגל הקדמי ובשני האחורי.
שניינו שתקנו. עיניי כופפו צווארי כך שנדמתי לצופה מן הצד
כסימן שאלה. עיניו, ידעתי, שוחקות וראשו מופנה לכוכבים.
|
בשש וחצי הוא סוגר את החנות ללקוחות ואתם עוברים לערק זחלאווי
אמיתי, יש לו אפילו קרח בפריזר והזכרונות מציפים את שניכם. אתם
שרים יחד דקלון והברירה הטבעית. עוברים בין עוד לדרבוקה,
לג'מבה, בין סיטאר לטאבלה ולתוף מסגרת וכמו לא חלפו שלושים
שנה, אתם זוכרים את כל
|
נמרוד ארגן לעצמו מקום נח, נשכב על הרצפה והתבונן. אריה ואני
סידרנו את הכסאות כך שיהיה מספיק נח להשען מעט קדימה וצפינו
בפרק מהסדרה הנהדרת המשודרת לנו מחצרה של משפחת לוי החביבה.
הקריאות שלו ליעל, ברור היה שאין הוא מצפה שהיא תענה או תגיע,
אולם קריאות ההתפעלות
|
הוא מעולם לא לקח לא את הכובע ולא את תכולתו. אחד מדייריו
הקבועים של הגן היה משתמש בכסף אצל אהרון מהמכולת ופותח שולחן
לשכניו לספסל. סיפרו על בעיות פוריות שנפתרו, על זיווגים, על
עסקים ששרדו ואף הצליחו לאחר פשיטת רגל. סיפורים עם שם, פנים
וכתובת.
במשרד ידעו ש
|
כשעשה איתה אהבה, אור סגול היה מקיף אותו והוא ראה כיצד ברחם
שלה נובט עלה של וינקה ואיך ממנו מתפתח התינוק שלהם.
בזמן שישנה, היה לוחש לשערי הפות שלה, לרחמה ולאזניה שהיא כמו
וינקה. חזקה, דעתנית ופוריה והיה מכסה את גופה בנשיקות סגולות.
|
כשהיה ממש קטן, אולי בגיל ארבע, היה בטוח שאם מריחים ורד זמן
רב, הריח יגמר. מעולם לא בדק את ההנחה שלו אולם כבר אז פיתח
שיטה להרחת ורדים.
היה מצמיד אפו למרכז הורד, מרכז את כל חושיו, שואף ארוכות,
מלוא הריאות, ואוצר את הריח בתוכו. " עַד שֶׁיַּוְרִידוּ
הַתָּא
|
עֵינָי נִנְעֲצוּ בְּקוֹלוֹ
רַגְלָי רֻתְּכוּ לַמִּדְרָכָה בְּלֵב הָעִיר
רֹאשִׁי הִנְהֵן כְּמוֹ הָיָה בֻּבַּת כֶּלֶב עָל דשבורד
|
היא מרגישה בפנים שרק מעצם המחשבה על זה היא מקרבת את המוות של
שלמה והיא ממש משתדלת לחשוב מחשבות אחרות. מתפללת שיחיה עוד
ועוד, למרות שבפנים היא יודעת שאילו יכול היה לדבר, היה מעדיף
למות באמת. שניהם יודעים שהוא לא בעצם חי.
|
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה כֶּתֶם עָדִיף
טִילוּל הָרוֹק הַמֵּעִיד עַל חֻלְשָׁה
אוֹ הַדְּמָעוֹת הַמְּעִידוֹת עַל יֵאוּשּׁ
|
איריס מדברת ואת מוקסמת מהפרטים הקטנים פתאום. תלישת הטישו
מקופסת הקרטון או מחבילות הניילון. מי מוחט בשקט, מקמץ בדמעות
ובנזלת ומי מקנח בקול גדול ומאפשר לדמעות להמליח את שפתיו. את
מוצאת עצמך גם וגם.
עם אבא שלי זה היה אחרת, המשיכה איריס.
|
אתה יודע שיכול להיות אחרת, נכון, היתה אומרת לו רותי שלוש
פעמים בשנה. ביומולדת שלו, בראש השנה ובפסח. שלוש פעמים בשנה
היה מסתכל לה בעיניים ואומר לה שבחיים חייבים להאמין.
|
אז אני תמיד בלחץ והידיים שלי מזיעות. כשמגיע השם שלי, אני
מתיישבת ואיכשהו אני לא נושמת. זאת אומרת אני חושבת שאני
מצליחה לא לנשום עד שחנה מסמנת לי שאני יכולה לחזור לכסא שלי.
|
איך הוא יודע שאני כל כך אוהבת ארוחות בוקר, אני תוהה ביני
לביני והוא ממשיך, וגם ארוחת ערב וצהריים. אני רוצה שנסע יחד
לפראג ושנלמד לעשות אהבה זו לזה. אני חושבת לעצמי שהשמפניה
טשטשה לי את האזניים ואני משתדלת מאוד להבין באמת מה הוא אומר.
אני מנסה להזכר בשמו.
|
יש לה את המרקם הכי מדוייק שאפשר למצוא. לא רכה מדי ולא קשה.
לא גדולה מדי ולא קטנה. מניחים עליה את הראש ומיד נרדמים. כמעט
מכושפת. כל חלום הותיר בה כתם. היו כתמי זיעה, כתמי תה, שוקו,
שוקולד, מסטיק וכמובן השמנים שהזליפה עליה. לרוב היו אלה
לבנדר, רוזמרין, קמומ
|
לא תדעו שהחור בתריס המטבח נגרם על ידי אבא, שזרק בזעם את
המחבת עם השקשוקה - שעשתה המון לכלוך על הרצפה ואחר כך - אמא
ליטפה לו את הראש וסימנה לרועי להביא טישו לדמעות של אבא ושלה.
|
אני אוהב אותיות שמדגדגות את השפתיים ואת החך. למשל צמצם או
למצמץ. אני אוהבת את המילה מרפק. היא מצחיקה אותי אמרתי. לי
אין אמא ואבא הוא אמר ובהוסטל די בסדר. אני לא מתלונן. רוצה
קלמנטינה הוא שאל והושיט לי אחת כתומה. לקחתי והוצאתי מהתיק
קרקרים והצעתי לו. אני ל
|
לאורך כל הנסיעה לירושלים היה רעש מוזר, לא מוכר שבא והלך. מן
ציוץ שכזה. בהתחלה כל אחד התנהג כאילו הוא לא שומע כלום. הMP
של רני כיסה עליו - מה שהפך את ההתעלמות לנוחה יותר. בדיוק
בדקותיים לאחת עשרה מיקה ביקשה שנשמע חדשות. מיקה אומרת
דקותיים וחברימים וילדימים
|
ילדתי אותו, אני אומרת לה ומיד שואלת אם אני גם יכולה לשאול
אותה שאלה. היא מסדרת ישיבתה מולי, מסתכלת עלי במבט החודר שלה,
סוקרת את הרגליים העקומות, הידיים שתלויות כמו שני שקים ריקים
לצדי הגוף ואני רואה איך היא מדמיינת אותי יולדת או עושה אהבה.
|
התיישבתי בקצה המיטה ממש מול המראה. התחלתי עם השמאלית.
מתחתי את הרגל לפנים, סובבתי מעט את מפרקי הקרסול. תענוג
לעיניים.
בסך הכל סטילטו ואיזו תחושת עונג. מדוע חיכיתי כל כך הרבה
שנים.
הנחתי את שמאל על הרצפה. יכלתי לחוש בגובה. במרחק הזר מהקרקע.
וביופי.
|
מה היא הרגישה בכל פעם שעשינו סקס. אני פוחד להעלות על דעתי.
ואני חשבתי שאני לא מספיק גבר. לא מושך אותה. שאני לא מצליח
לספק אותה. בא לי לצרוח ולקרוע לה את עור התוף. יא בת זונה!
למה. למה ככה. חמש עשרה שנים יקרות שאני חי בשקר. את חיה
בשקר.
|
הקפאון מלפני שנתיים וחצי לפת אותה. הפעם, התלווה אליו רעד עז.
דנה המלצרית לא ידעה איך לעזור לה. מריה! קראה לה המלצרית.
מריה, הכל בסדר. עלמא, היתה בהלם. חיוורון השתלט עליה, יד בלתי
נראית לפתה את מעיה, סחטה וסובבה. ובמוחה הצליחו לצוף שתי
מילים בלבד. הבן זונה
|
איכשהו הם התייצבו לכל רוחבם על הפרזיות. מכל ערוגות הפרחים,
דווקא על הפרזיות שהיו שכיות החמדה של אמא. הערוגה נראתה כמו
זירת רצח. ריח מתקתק ועז של פרזיות דימם את האוויר. בבת אחת
היה שקט גדול. רצנו החוצה למשמע הרעש ונאלמנו. אף אחד לא
העיז לפגוש את העיניים
|
למרות הווסת, יש לה תחושה שעוד רגע הסמיכות הכחולה הזו תחנוק
את המיכל. רק עכשיו היא שמה לב שאין בכלל אלמוגים ואין דגים.
היא לא רואה את ניר. היא מתחילה להאבק בכחול הזה שעוד רגע
יסגור לה את האוויר. הנשימה שלה מואצת. לבדה בתוך כחול אטום.
אין לה מושג מה למעלה,
|
ריקי שאלה את עופר החנון למה הוא כל הזמן עם יד ימין בכיס. מה
אתה מאונן. עופר החנון ענה שיש לו מאז כיתה ג' פיל לבן קטן
בכיס. מהשקיות האלה של החיות מפלסטיק תוצרת סין. חמש עשרה
חיות בחמישה שקלים. שככה הוא מרגיש שהוא לא לבד כשהוא לבד
(ירדו לו דמעות בלי שהוא ב
|
אַתְּ הַשָּׁמַיִם
וְאַתְּ הָאָרֶץ
|
אחרי שנה וחצי במחלקה, הגיע צביקה להחליף את רני בתפקיד.
כשצביקה פגש את לוי, נפל על צווארו, חיבק אותו והזמין אותו מיד
אליו למשרד. לוי לא יצא משם במשך שעתיים וחצי. כשיצא, עיניו
היו אדומות.
צביקה קרא לאורנה המזכירה בזמזם. מהרגע שנסגרה עליה הדלת,
הפנים שלנו ה
|
נוֹעָה מַסְבִּירָה לוֹ שֶׁאֵין קֶשֶׁר בֵּין צְעָקוֹת רָמוֹת
לְצֶדֶק אוֹ לְעֹנֶג שְׁמֵימִי.
|
אני כל כך רוצה לחבק אותה. בואי אתי, אני אומרת לה בלי לחשוב
ומצביעה על הניסן הכחולה. נמשיך באוטו. הצעדים שלה כבדים. היא
בקושי מרימה את כפות הרגליים כשהיא הולכת. אני חושדת בה שהיא
גם מסוממת. לגרירה הזו יש צליל של ויתור שצורם לי באזניים.
|
התא האחרון הוא הקבוע שלה. דווקא עכשיו הוא תפוס. היא לא תחכה
שהוא יתפנה. נכנסת לזה שלידו משמאל. סוגרת ת'דלת ומתחילה לתלות
את התיקים על הוו. הם קצת כבדים ביחד אבל היא בודקת את החוזק
של הוו ומבינה שיחזיק את שלושתם. היא מורידה ת'מכנסיים ואת
התחתונים ויורדת לס
|
היא אומרת עשרים ואחת עשרים ושתיים ולא מתעייפת. אפילו מאה
עשרים ואחת מאה עשרים ושתיים. אלף מאה עשרים ושלוש, אלף מאה
עשרים וארבע. מירה'לה לא מוצאת בתוכה סבלנות כשחיה'לה סופרת.
אמא אומרת שכל אחד רואה ומבין מספרים אחרת. חיה'לה כמו אבא
והיא, כמו אמא. מירה'לה
|
רונה אמרה לו שהוא האדיוט הכי מתוק שהיא מכירה, שהיא כבר רוצה
ממנו אליקואים קטנים ונהדרים כמוהו וחיבקה אותו חזק.
בימים מעוננים, כשהשמיים היו לוקחים לו את הצל, אליקו נעשה
שפוף והיה בוחר ספרות רוסית כבדה שתתאים למצב רוחו. רונה היתה
היחידה שקראה אותו מבוהן עד
|
ענקית הייתה. חמישים סמטימטר אורכה. תשע שנותיי הגיעו למאה
ושלושים. כפות ידיי אבדו ונבלעו בהיקפה. אצבעותיי הקטנות לא
יכלו לנקביה הפעורים.
|
חוצמזה, הוא לא אוהב את המטען הזה. תמיד פוחד שבאחת הירידות
לסדום אחד מהצינורות ישפד אותו. זה מן סיוט כזה שרודף אותו כבר
שש שנים וחצי, מאז שראו איזה סרט אימה מיותר.
|
לקראת סוף ההריון הראשון, החלו ממש מסתכלים בעיניים ואז גם
החלו להחליף מילים. אישיות. פרטיות. מתוקות. מילים מלאות
ביטחון. האהבה הגיעה לא הרבה אחר כך. בדיוק כמו שאבי נהג לומר,
אמר לי. למדנו להכיר, לכבד, להגן, לדאוג ולאהוב זה את זו. כמו
שלעולם לא נפרדים מהילד
|
רחלי היתה נהנית כשקראו בכריזה "שמנה". היתה קמה לאט ולוקחת את
המגש לשולחן. צ'וריט היתה מביטה בה בהערצה. יושבת מולה ומשוטטת
בלי סוף בתוך העיניים שלה.
|
ביום רביעי שאחרי, הגר הכינה לאורי רשימת קניות, לכבוד הארוח
של החמולה מהצד שלו ואמרה לו שיקח את תווי הקניה שקיבלה לחגים.
כששאל אותה איפה הם, ענתה שהם צריכים להיות על השולחן. יחד הם
חיפשו לא רק בשולחן הגדול שבסלון, אלא בכל מקום אפשרי. הגר
נשבעה שהיא זוכרת ש
|
מחליטה לקום ולעשות עוד סיבוב. נכנסת רגע לשרותים ושמה לב שיש
בהם צינור לשטיפה. חידוש מרענן. אני קופצת על הרעיון ומחליטה
לאונן עם זרם המיים. מרפדת היטב את מושב האסלה, כובשת צחוק
גדול, גומרת בשקט ויוצאת מחוייכת. חוזרת לאולם והספרות באדום
הן 211. שוב לא התכונ
|
אחרי כעשר דקות ששכבתי על הבטן והכלי התקרר, הגיע שמעון עם
ארגז הקרטיבים. בדיוק מה שהייתי צריך. קרטיב לימון. שמעון צעק:
"ארטיק בננה - תשחקו אותה עם אילנה", עזוב אותך אילנה, עניתי
לו. יש לך לימון?
|
אני מחקה את הפא והצדי של אבי. לאבא שלי יש את כתב היד היפה
ביותר שראיתי אי פעם. בכל אות שלו מסתתר סיפור. אני יכולה
לראות דרכן את שבילי קיבוץ אפיקים ואפילו להריח את החצר
הפנימית בבית ילדותו בדמשק.
|
טָל מְנַצַּחַת עָל המָקִינַטָה בַּמִּטְבָּח
|
עִם הפנטסטית שֶׁל בֶּרְלִיוֹז בָּרֶקַעַ
רוֹקֶמֶת תָּכְנִית הַבְרָאָה לַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
|
אֲבָל לְדַמּוֹת אֶת נְיוּזִילַנְד
לְ"אֶרֶץ הֶעָנָן הַלָּבָן הָאָרוֹךְ"
הָיִיתִי נִדְרֶשֶׁת לְיוֹתֵר מֵאַרְבַּע דַּקּוֹת
וְעֶש-ְרִים שְׁאֵלוֹת
|
לַדְּבָרִים יֵשׁ אֶת הַקֶּצֶב שֶׁלָּהֶם.
אַתָּה יָכוֹל לִבְכוֹת זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר.
דְּמָעוֹת עוֹזְרוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִפְּלַסְטֶר. הֵן
יְכוֹלוֹת גַּם לְחַטֵּא.
לֹא, לֹא חַיָּב לִהְיוֹת פֶּצַע חִיצוֹנִי.
|
דוקטור ינוב שב ומזכיר לו
שלשכחה תפקיד חשוב
שלעתים רצוי לא לזכור
רמי עומד על שלו
קובע טיפול בהיפנוזה
|
עֲצוּמַת עֵינָיִם הִסִּיתִי פְּעִימוֹתַיי.
בּוֹטַחַת בַּפֵּרָעוֹן, צָלַלְתִּי.
|
לוווַדֵּא שֶׁיִּהְיֶה גַּם עֹקֶץ
|
אֲנִי מַבִּיטָה בְּבַקְבּוּק הַמָּיִם הָרֵיק
וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶׁיִּתְמַלֵּא מֵעַצְמוֹ
הַזֵּיתִים הַשְּׁחוֹרִים מַצְמִיאִים אוֹתִי
|
רואָה בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ
אֶת אִמְּךָ וְאָבִיךָ
שְׁנֵי אַחֶיךָ
אֶת הַסַּבְתָּא רַבָּא
|
הוּא מְפַשְׁפֵּשׁ בַּזֵּהוֹת הָעֲלוּמָה
כָּאַחֲרוֹן הַדַּלְפוֹנִים פּוֹשְׁטֵי הַיָּד
|
אֶת הָאֶחָד הָרְגָה טוֹפִי
וְאֶת הַשֵּׁנִי יִבַּשְׁתִּי בַּשֶּׁמֶשׁ
בְּטָעוּת
|
שכחה וחוסר תשומת לב מולידות
כאב פתאומי המלווה בצליל פלצט
(שאיכשהו בוקע מהאלטית שאני)
וצחקוק חנוק מצד הילדים
|
פּוֹרֶמֶת תִּקְרוֹת
שֶׁיִּרְאוּ שָׁקוּף
|
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ
אַתָּה אוֹמֵר וּמְנַפְנֵף לִי לְשָׁלוֹם כְּשֶׁאֲנִי
מַתְחִילָה לִנְסֹועַ וְהַחַלּוֹנוֹת שֶׁל הַבֶּרְלִינְגוֹ
סְגוּרִים
|
אַל תֵּלֵךְ. זוֹ לֹא הַשָּׁעָה. לֹּא יְכוֹלָה לִהְיוֹת
שָׁעָה לְמוֹחוֹת מַבְרִיקִים כְּשֶׁלְּךָ.
בִּזְבּוּז שֶׁכָּזֶה. אַתָּה מֻוכְרָח לִרְאוֹת אֶת מַעְייָן
מְנַגֵּן עָל הבס וּלְהַגִּיעַ בְּיוּנִי אַלְפַּיִם וּתְשַׁע
עֶש-ְרֵה לִמְסִבַּת סִיּוּם יב' שֶׁלּ
|
אני רוצה שתחשוב אותי,
צייר אותי, פסל אותי,
תדליק אותי, גרה אותי,
פזר עליי ורדים.
|
הָפַכְתִּי הָעֲלִיּוֹת
לְבּוֹיְידעֶם
|
מֵרֹב הִשְׁתַּדְּלוּת הַכֹּל נִשְׁפָּךְ אוֹ נִשְׁבָּר אוֹ
מוּבָן אַחֶרֶת
יוֹם אֶחָד אַפְנִים אֶת מַשְׁמָעוּת עַל הַזַּיִן שֶׁלִּי
וְאַעֲזֹוב
|
וּבַמָּן שֶׁהִנַּחְתִּי עֲבוּרְךָ
בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתָ ש-ָבע
|
מאז היא לומדת ככה אנשים
הופכת והופכת בהם עד שיודעת על פה
|
אַתָּה בְּוַדַּאי זוֹכֵר
אֶת הַבְּרִית שֶׁחָתַמְנוּ בְּמוֹתֵנוּ
|
וְאֵלֶּה שֶׁבְּעַד וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא
מָרִיר שִׁבְעִים אָחוּז אוֹ פְּרִי
|
הָיִיתִי מוֹלֶקֶת רֹאשׁוֹ
כּוֹפֶתֶת יָדָיו
שֶׁיִּתְיַשֵּׁן
|
שנה ורבע אחר כך, מרגמה
עשתה עימו חסד
הזמן הגווע הביט מהצד
והוריק מקנאה
|
מאמציו לקרוע את חבל טבורו עלו בתהו
איגופיו כשלו
העבר סוגר ומאיין אותו
|
מֵאָז הִדָּפַּקְתָּ עַל דַּלְתִי
גַּם הַתָּפֵל וְהֲעָבֵשׁ הֵם
חֶלְקַת אֱלֹהִים
|
מְטַפְטְפִים הַשָּׁמַיִם
עֲנָנִים שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
|
אַחַת לְחֹדֶשׁ בְּאֹפֶן דֵּי קָבוּעַ
לְהוֹצִיא אֶת אוֹגוּסְט אָז יֵשׁ פַּגְרָה
אֲנִי רוֹכֶבֶת עַל גַּבֵּי מִלִּים שֶׁהֶעֱבִירוּ רֶטֶט
בְּחָזִי
הוֹשִיבוּנִי עַל עֲנָנֵי נוֹצָה אוֹ נְש-ָאוּנִי עַל
כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה
|
גרים מסתננים פליטים
בחירות או לא להיות
ובתוך כל אלה
מעיין פריחות
|
לִגְאֹל אוֹתָהּ
מִכֹּבֶד הָאֶשְׁכּוֹלוֹת
|
הַמַּעֲטֶפֶת הַזּוֹ
מְבַקֶּשֶׁת ש-ְמִיכַת נְשִׁיקוֹת וְלִטּוּפִים
|
הארץ נשארה לעמוד כאילו ריח הדם לא דבק בה
הרעים נשארו רעים הטובים הלכו והתמעטו
|
כהר געש כבוי,
כפרחי אמנון ותמר אפורים
|
את הסירוב החמישי
קיבלתי במהירות תשעים ושמונה קמ"ש על כביש ארבע
כל רצוני היה להגיע וליפול על צווארם
כשהגעתי, לא נשמע קול ואור לא היה
|
מָחָר
בַּפִּילָטִיס
אֲבַקֵּשׁ לְחַזֵּק אֶת שֶׁרִירֵי הַגַּעֲגוּעַ
|
הֶחְלַפְנוּ בִּירָה בְּקָפֶה תִּקְווֹת בִּמְצִיאוּת
אֶת יֹקְנֵעַם בְּתֵל אָבִיב
|
שֶׁחִיכִּיתִי לַדַּקָּה הַתִּשְׁעִים
אוֹ אֲפִילּוּ בִּטַּלְתִּי
הִקְטַנְתִּי
מָחַקְתִּי
|
גּוֹזָל עוֹרֵב מֵש-ִיחַ לִי עִצָּבוֹן יַתְמוּתוֹ
אֲנִי חוֹלֶצֶת פִּטְּמָה
הוּא קוֹרֵעַ בְּש-ָרִי בְּמַקּוֹרוֹ
|
אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּתָבְתִּי
עִם הַש-ְּפָתוֹן עַל הַמַּרְאָה בָּאַמְבָּטְיָה
|
מִתְפּוֹגֶגֶת
לְתוֹךְ מְצִיאוּת מַקְבִּילָה
|
מַשְׁחִיר אֶת חֶשְׁכַּת הַלַּיִל
בּעַגְמוּמִיתוֹ הָרוֹעֶמֶת
|
הניחי לקצות גפייך
לשעוט כדהרת סוסים
להחליק בנועם פלגי מיים
לבעור כאש הלוהבת
לרפרף כפרפר בן יומו
התיידדי עם כל פיסת עור
מן הצפון ועד הדרום,
ימה וקדמה
צרי את מפת הדרכים שלך
לעולם תוכלי לשנות ולעדכן
|
הַמִּטָּה מִתְנַעֶרֶת מִמֶּנִּי
עוֹרִי סוֹמֵר
שְׁאוֹן דְּמָמָה דַּקָּה בְּאָזְנִי
|
כְּשֶׁאֲנִי חוֹטֶפֶת בְּעִיטָה הֲגוּנָה באֲחוֹרָי
|
פּוֹקֶדֶת עַל הַמְּאוֹרוֹת
בְּגִבְעוֹן ואיילון
|
5. טִפּוֹת בְּצֶבַע כָּחֹל
לֹא יְכוֹלוֹת לַש-ְּרֵפָה
|
מַעֲלוֹת אַךְ ריק
מָלֵא בִּכְלוּם
|
נֶאֱחַזְנוּ בָּאֵיבָרִים כְּמוֹ הָיוּ
שִׁבְרֵי סְפִינָה טְרוּפָה
|
אַתְּ לֹא רַמָּאִית
אַתְּ סנדלרית
|
לִצְרֹוחַ
אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
שֶׁל הֶעָבַר וְהֶעָתִיד
וְשֶׁהַמֵּיתָרִים ייִשָּׁאֲרוּ שְׁלֵמִים
|
הַחַד פעמיות שֶׁלְּךָ מַמְשִׁיכָה לְהַדְהֵד בִּשְׁנָתִי גַּם
בַּחֲלֹף שְׁבַע עֶש-ְרֵה הַשָּׁנִים
|
שֶׁתִּפּוֹל כּמָּן מִן הַשָּׁמַיִם
|
מְחַפֶּש-ֶת אוֹתִי בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
אֲנִי כֹּל כָּךְ קְטַנָּה
בַּחֲצוֹת הוּא מַרְאֶה לִי אֶת הָאוֹר בַּקָּצֶה
אֲנִי מְטַפֶּסֶת וּגְדֵלָה
|
אֲפִלּוּ אֶלֶף
הָיִיתִי מַמְשִׁיכָה עוֹד וְעוֹד
|
רוֹצָה לְפַעְנֵחַ אֶת הַסּוֹד
לְסַפֵּק אֶת הַצֹּרֶךְ הַבִּלְתִּי נִשְׁלַט
לַחֲלוֹם וְלִזְכֹּר
|
הָאַהֲבָה שֶׁלִּי הַיּוֹם הִיא תְּכֵלֶת מְטֻלְטֶלֶת.
כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם. לֹא מְאֹד יַצִּיבָה. לְעִתִּים הִיא
זְקוּקָה לְהַלְחָמָה קָלָה.
כְּשֶׁאֲנִי מְסִירָה אֶת שִׁרְיוֹן קַשְׁקַשׁי וְהִלָּה
חוֹדֶרֶת מֵהַפִּרְצָה וּמְמִיסָה אֶת ש-ְדוֹת הָאֵינְסוֹף הַ
|
וְאֵין בַּנִּמְצָא אַף יֶלֶד יָלַד
לְסַפֵּר לוֹ
|
רציתי לכתוב על אורי ומור
ועל עמית המתוק שהתחדשו בו
ועדיין לא כתבתי
גם על ההתרסקות המפוארת שלי
|
מְסִירָה חֲגוֹרוֹת בִּטָּחוֹן
|
הָרָעָב הַזֶּה
שֶׁהָיְתָה בּוֹ דְּחִיפוּת מְבֹהֶלֶת
|
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טָרְחוּ
שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ
|
גזז תלתליו הזהובים
ובא לשאול אם הירוק מתאים לו
תנועת הרכבת לחדרו חדלה
כמו קולות הצחוק והמוזיקה הרועשת
|
כֹּל קִיּוּמִי שָׁם
בָּרֶגַע הַשָּׁאוּל הַזֶּה
הֱיוֹת בֵּין לְבֵין
לֹא כָּאן וְלֹא שָׁם
|
אוּלַי אֵלֶּה אֲנַחְנוּ שֶׁחוֹשְׁבִים בְּקָטָן
שׁוֹכְחִים שֶׁהַקֶּסֶם קַיָּם
|
הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ נוֹפְלוֹת
עַל הָרִצְפָּה וְאוֹבְדוֹת
בֵּין זִיכְרוֹנוֹת וּזְמַנִּים
|
חשבתי לעצמי שזה די דומה לאור המגיע מכוכב
שמת מזמן.
אני הרבה דברים אותך חוץ מאוהבת
אולי זה מספיק כדי להשאר.
|
כְּשֶׁנִּשְׁכַּחַת הַנִּנּוֹחוּת
וּקְמֵלִים אַף גִּבּוֹרֵי הַתַָּנַךְ
|
בְּעִוְּרוֹנֵךְ
מַצְלִיחַ לְהַטְבִּיעַ אוֹתָךְ
מִבְּלִי לְהָמִית
|
שֶעוֹרְכֶם מְשַׁנֶּה צִבְעוֹ
בְּהֶתְאֵם לָרוֹמָא שֶׁהוּא נִמְצָא בָּהּ
|
ליקט את שניהם בלא ידיעתם.
היא כתבה והוא נשם.
המשקפיים שלו ורודות.
היא לא רואה מקרוב בלעדיהן.
|
מַצְמִידָה לְאַפִּי
מַעְבִירָה ש-ְפָתַי עָל כּוֹתְרוֹתֵיהָ
נֶעֱלֶמֶת לְהַרָפִים רַבִּים
מוֹדָה לֶאֱלֹהִים
|
עוֹרִי סוֹמֵר
תֻּופֵּי דּוּד הוֹלְמִים בְּחָזִי
|
לומד להתרגל ולחיות עם הכאב
בסתר לבו
מייחל למפץ גדול
|
מייחלת, מתאהבת
אותו הדבר בגוף ראשון רבים
|
אֶת חֵרוּתָהּ הִיא נוֹטֶלֶת
בֵּין הַכֵּלִים לַעֲרֵמַת הכבסים
|
מֵעַל חֲבַצֶּלֶת הִמְתִּין עֲרָפֶל כָּבֵד
תָּהִיתִי אִם נִשְׁאַר מָרָק וְאִם הַדּוּד דּוֹלֵק
|
טומן פיתויי מחול
ושירה, ניגון וספר
מבטיח לי את
השמיים והארץ
וכל צבאם.
|
מוניטורים זוֹהֲרִים בְּיָרֹק וּמְצַפְצְפִים
כֶּשֶׁל הַמַּעֲרָכוֹת מְנַצֵּחַ אֶת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה
|
מַדְלִיק סִיגָרְיָה
מִתְבּוֹנֵן מֵרָחוֹק
וּמַמְתִּין
|
וְהַמִּפְעָל הָעֲנָנִי
שֶׁהוֹפֵךְ מָלוּחַ לַמָּתוֹק
|
רוֹנִית שַׁחַר שָׁרָה לְתוֹךְ לְתוֹךְ הַחֲלוֹם שֶׁלִּי
אַזְעָקוֹת צֶבַע אָדֹם בָּעוֹטֵף
גָּל חֹם מַטְבִּיעַ אוֹתִי
בִּלְאוֹם לֹא לִי
|
נִכְבֹּשׁ כְּנִיעוּתֵנוּ
נִסְתַּלֵּק שְׁקוּלִים
נִהְיֶה לְאוֹת
|
הַמֶּרְחָק הַמְּמֻצָּע שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ מִכַּדּוּר הָאָרֶץ
הוּא 8.31 דַּקּוֹת בִּמְהִירוּת הָאוֹר
שֶׁזֶּה כִּמְעַט כַּמְּעַט 150 קִילוֹמֶטֶר
לַמְּדַקְדְּקִים, 149,597,887 קִילוֹמֶטֶר
|
שׁוֹלֵחַ יָדַיִם תמנוניות
כֻּלּוֹ בָּש-ָר וָדָם
מַעֲתִיק נְשִׁימָתִי
|
יָדַיִם שֶׁאוֹסְפוֹת וּמְחַבְּקוֹת
כָּבֵד לִפְרֹק גֵּרוּש וּמִלְחָמָה
פּוֹת לְהִתְעַנֵּג וּלְמַלֵּא חֲשָׁקִים
|
בּוֹחֶנֶת קוֹצִים שֶׁל יוֹד
מִתְאַהֶבֶת וְנִשְׁבַּעַת אֱמוּנִים
מֵפֵרָה הַבְטָחוֹת וּבוֹגֶדֶת
|
כּוֹרֶכֶת מִלִּים שכרמו פָּנַי
זוֹרָה עֲש-ָבִים שׁוֹטִים
מִן הָרָאוּי שֶׁיֵּצֵא מָתוֹק
|
הִתְגַּמַּשְׁתִּי
נָגַעְתִּי עִם כָּף יָד מְלֵאָה בַּאֲדָמָה וּבַשָּׁמַיִם
|
הָאֲוִיר הֲכִי מוּחָשִׁי
שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִיק
|
לְעוֹלָם לֹא יֵדַע
טַעֲמָן
|
תְּשׁוּקָתוֹ גְּבוֹהָה מִמֶּנּוּ בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת
וּמֶחֱצָה
מַה שֶׁמַּבְטִיחַ שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמִים כִּמְתוּשֶׁלַח
כְּשֶׁהוּא חוֹצֶה קַוִּים אֲדֻמִּים
צוֹהֲלִים עִנְבָּלַיו
|
חֶסְרוֹנוֹתַּיִיך
מַעֲצִימִים אֶת הַשְּׁלֵמָה שֶׁאַתְּ
|
הַמֵּיטָב שֶׁל דֶּנִי קיי
צ'ארלי צ'אפלין
וְלוּאִי דה פינֶס
|
מַקְשִׁיב לַמּוּזִיקָה שֶׁבַּסִפְרִיָּה שֶׁלִּי
לְרֵיחַ הַסְּפָרִים לְּיַד הַמִּטָּה
לָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי הַלָּשׁוֹת אוֹתוֹ
|
כמו נבט שאך גילה את השמיים. כמה התכתבויות, שתי שיחות. הקול
נעים. דומה לזיכרון. דווקא תחושת הבטן הולידה מרחק.
|
ארג שיר למידתי שלי
והלבישני
|
פַּעֲמַיִם לָקַח לִי לִלְמֹד לְהַפְנִים וּלְזַהוֹת
פָּעַם אַחַת יוֹתֵר מִדַּי
|
לֹא יָכוֹל אָדָם לוֹמַר כִּי מִתְגַּנֵּב הוּא
אֵינוֹ מַכְרִיז עַל בֹּאוֹ בְּכִכַּר הָעִיר
מִן הַמַּחֲרִישִׁים הוּא
אֵינוֹ מְיַיבֵּב אוֹ מִתְרַבְרֵב
|
נוֹפְלִים בָּזֶה אַחַר זֶה
מִשְׁפַּט שֶׁהָיָה חָרוּט בְּדֹפֶן לִבִּי
זִכְרוֹנוֹת קְמוּטִים מְאֻבָּקִים
|
וּבַסּוֹף עֹש-ָה עִסְקָה
עִם הַש-ָּטָן
לְעוֹד סִבּוּב כָּזֶה
|
מוֹרִידָה לִשְׁמוֹנִים וּמִתְמוֹגֶגֶת עַל הַהֶבְזֵקִים
וְעַל אושיק לֵוִי שֶׁשָּׁר לִי לֹא הִכָּרְתִי אוֹתְךָ
מִקָּרוֹב
|
בחיי ניצחתי על הרוח המתרוצצת
שתרעה חרציות למעני
שאתמוגג
|
שְׁתֵּים עֶש-ְרֵה שָׁנָה לֹא הִתְרַאֵינוּ
הַטַּלְטֵלָה ש-ָרְפָהּ אֶת עֵינֵנוּ
אָהַבְנוּ אוֹתוֹ כֹּל כָּךְ
|
הַתְּשׁוּקָה שֶׁלִּי לְאַהֲבָה
רְעֵבָה
בּוֹעֶרֶת
לֹא נִגְמֶרֶת
|
לֹא הָיָה בָּנוֹּ הַכֹּחַ לִשְׁלֹחַ יָד וּלְמָרְקָם
סְחוּטִים וְלֵאִים הִטַּלְנוּ עַצְמֵנוּ
בִּנְהַר הַשִּׁגְרָה
נִמְנָעִים מִלְּהַבִּיט בַּהִשְׁתַּקְּפוּת
|
לִפְעָמִים זֶה שָׁקוּף
רַק לְמַרְאִית עָיִן
וְזֶה כֹּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
הָעוֹלָם הַחָרָא אוֹהֵב כָּכָה
|
היו ימים בהם נתתי לבי למכונית סגולה או משאית גדולה,
לא לוקחת בחשבון שאולי מאן דהוא ינהג אותן למקום אחר.
|
רוּחַ מֶנְטָה טָמְנָה מַעֲדַנּוֹת
גּוֹרָל מְפֻקְפָּק
|
עַד יָגוֹזוּ תִּקְווֹת וֶאֱמוּנוֹת
וְמַיִם רַבִּים יְכַבּוּ אֶת הָאַהֲבוֹת כֻּלָּן
|
מֵאָז רָעֲדוּ הַלּוּחוֹת
הִתְרַחַקְנוּ
|
עִיר
רְחוֹב
בַּיִת
חֶדֶר
מִטָּה
צָהֳרַיִם
|
לולה צחקה ואמרה שבכל שישי יש אצלנו יומולדת.
קרצה והסבירה שאצלם אין מבדילים בין קודש לחול.
חשבתי על יהודה שעושה לעצמו רק קודש וקודש
|
וְיֶשְׁנוֹ אֵיזֶה קֵץ
שֶׁאוֹרֵב לְכָלוֹת
לַעֲטֹף בְּאֵימַת מְאוֹרוֹת
|
אַחַת עִם הַתַּנִּים
מְלַוָּה אֶת הִלָּתָהּ
מַפְקִידָה נִשְׁמָתִי
אֵצֶל הַשִּׁגָּעוֹן
|
תָּרָה אַחַר מִתְוֶה
לִתְפִלָּה
|
אוֹצֶרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל תַּפּוּחַ
מְחֻמָּשׁ קוסמי
|
מִתְמַסֶּרֶת לַגֵּאוּת
שֶׁתְּמִיתֵנִי בִּשְׁגָגָה
|
כְּשֶׁאַתָּה לֹא מְאַפְשֵׁר לִי
לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
|
הַר חֲמַקְמַק
שֶׁפְּרָחָיו מתפקעים מִצְּחוֹק
מַרְעִיד סִפָּי גַּם בַּחֲלוֹמִי
|
אילו יכלתי, הייתי מבקשת שתבוא בתולי.
שלא ירדפוך מחוגים ושלא תאוץ לך הדרך.
|
רַק הָעִקָּר
לְלֹא מַלְבּוּשִׁים וְנוֹצוֹת
|
אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הַיְּלָדִים הַגְּדוֹלִים
אֲנִי מְרַחֵמת עָלַי
|
מִצְטַעֵר עַל כִּי בּוֹשַשְתִּי
מֵשִׁיב בְּפָנִים מֻשְׁפָּלוֹת
וּמַצְבִּיעַ עָל הָאָפוּן שֶׁל גֶ'ק
|
גַּם אַתְּ טוֹעָה לִרְאוֹת
בְּמַה שֶׁקָּרוּי מֶרִידִיאָנִים
אֶת קַוֵּי הָאֹרֶךְ וְהָרֹחַב שֶׁל הַכַּדּוּר
|
הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקֵעַ הִכְתִימַהּ בְּאָדֹם וְזָהָב
לְרֶגַע פִּזְּזָה הַשִּׁבֹּלֶת וְהִזְדַּקְּפָה
נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁשְּׁמַעְתִּיהָ אוֹמֶרֶת
כִּי תַּמּוּ שֶׁבַע הַשָּׁנִים
|
מֻקָּף בְּפַרְפָּרֵי מִלִּים טוֹבוֹת
פּוֹרֵט עַל אַרְבָּעָה מֵיתָרִים
הִתְהַפְּכוּ הַיּוֹצְרוֹת הִנֵּה
|
חִפַּש-ְתִּי בְּאֶדְווֹת הַיָּם
וּבאֲוִיר הָרִים דָּלִיל
עֵינֵי אַבִי הִתְגַּלּוּ כִּנְמַל מִבְטַחִים
|
לֹא מְתָרֵץ
לֹא מִתְנַצֵּל
לֹא מַסְבִּיר
|
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲכָמָה
אִשָּׁה לֹא נוֹש-ֵאת מִש-ְרָה רָמָה
מִזּוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ
הַקְפִּידִי עַל לְבוּשֵׁךְ
|
לֹא בְּתַחְפֹּש-ֶת שֶׁל כֵּן
|
אִלְמָלֵא חָזוּ עֵינָי
הָיִיתִי מִתְקַשָּׁה לְהַאֲמִין
שֶׁאַף בבוטו שֶׁלָּהּ
מִשְׁתַּלֵּחַ קבוקי
|
שֶׁמֶשׁ מְחַתֶּלֶת אוֹתִי בְּקֶצֶף יָם
עוֹרִי סוֹמֵר
טוֹבֶלֶת גּוּפִי בַּשָּׁמַיִם
הוֹפֶכֶת לְמַיִם
|
שִׁפְחָה אֲנִי
דּוֹלָה גְּבִישֵׁי אֶרֶץ מִן הַבְּאֵר
|
גופי אותו גוף, לבי במקומו, פעימותיו טופפות במגף
להמשיך לנוע. לצלם בעיני רוחי. להריח. לגעת. להתכרבל.
|
נִדְרָשִׁים שְׁרִירִים חֲזָקִים
לַחֲזֹר עַל הַלַּמֶד עִם הַחוֹלָם הֶחָסֵר
הַמִּסְתַּיֶּמֶת בְּאַלֵּף
|
מְאַחָה קְרָעִים וּפוֹרֶמֶת
שְׁלַל מַרְאוֹת מִסְתָּעֵר לְהַכְנִיעֵנִי
מַפְרִיזָה בִּלְגִימוֹת
|
אוֹרךְ הַפַּחַד שֶׁלִּי
הוּא 57 סנְטִימֶטֶר
אֲנִי יוֹדַעַת
מָדַדְתִּי
|
נֵזֶר הַבְּרִיאָה
הַיּוֹם הִצַּלְתְּ
תִּיקָן מִטְּבִיעָה
|
כֹּל מִי שֶׁהָיָה אֶצְלָהּ בַּחֹרֶף יְזַהֶה אוֹתוֹ מִיָּד
בְּשֶׁל הָעַרְמוֹנִים שֶׁעַל תַּנּוּר הנֶפְט
|
הַחֵרוּת הַזּוֹ
מַה יְהֵא עָלֶיהָ
אוֹחֶזֶת בְּמָתְנֵי הַש-ִּיחָה
מְבַקֶּשֶׁת מִלְּשׁוֹנְךָ לְהַרְדִּימֵנִי
|
קִלּוּחַ זַרְזִיפִי מִתְנַתֵּב לְשָׁדִי הַש-ְּמָאלִי
אַתָּה עוֹצֵר אוֹתוֹ עִם הַאֶצְבַּע הַיְּמָנִית וְטוֹעֵם
|
אוֹתִי כְּבָר לֹא יִתְפְּסוּ לֹא מוּכָנָה
הִיא אוֹמֶרֶת
הַדַּרְכּוֹן אִתָּהּ וּבְתֹקֶף
|
נטולת רגש הייתי
ופציעתי חדה ועמוקה
|
הַכַּדּוּר מַסְתִּיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
הַיָּרֵחַ מַאֲדִים
אֵין צֶדֶק
|
יוֹדַעַת הָאֲדָמָה מִי הִגִּיעָהּ טֶרֶם עֵת
בִּשְׁכוֹלָהּ מְבַכָּה אֶת חַסְרֵי הַשֹּׁרֶשׁ
גִּשְׁמֵי הַבְּרָכָה מִתְיַתְּרִים
דּוֹק צַעַר מִתְוַסֵּף לִפְרוּדוֹת הַחַמְצָן
|
קְעָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ פַּעַם קורנפלקס
מַגֶּבֶת (יִשְׁמֹר הַשֵּׁם)
מַעטָפָה שֶׁל צַו רִאשׁוֹן
|
בְּלֵדָתִי יוֹצֵאת הַדֹּפֶן בִּכְּתָה אִמִּי אֶת הֲטֵבֵת
פָּחַד גָּדוֹל פָּחֲדָה פֶּן תָּמוּת כְּרָחֵל
מָנְעָה קוֹלָהּ מִבֶּכִי וְעֵינֶיהָ מִדִּמְעָה
|
בַּשָּׁמַיִם תָּלוּ אֶת שֶׁלֶט הַסָּגוּר עַד לְהוֹדָעָה
חֲדָשָׁה
אֲנָשִׁים מֵתוּ מִדּוֹם לֵב וּמתְאֻנּוֹת דְּרָכִים
מְיֻתָּרוֹת
נָשִׁים זָעֲקוּ בִּשְׁנָתָן
|
אוֹ לִדְאֹג לִיחִידָה נִפְרֶדֶת
כָּזוֹ שֶׁתְּפַרְנֵס אוֹתִי
|
אֵינֶנִּי חָשָׁה כְּאֵב
תִּקְתּוּק שָׁעוֹן הוֹלֵם בְּרָקוֹתַי
מַחְלִיטָה לְאוֹנֵן וּמוֹצֵאת חֹסֶר תְּחוּשָׁה
חֹר פָּעוּר בְּבִטְנִי
|
להכין פתק על הבלנסטון שמצאנו.
להכין שלט למחאה.
|
מַפְנָה מַבָּט לִכְלוּב הַכָּנָרִיוֹת
יוֹדַעַת שֶׁכְּנָפַיִם אֲבָל רֹאָה זִימִים
אַחַת בִּלְבָד וְסוֹרְגֵי זָהָב
|
כְּשֶׁלקִיּוּם חַסֵּר מֶלַח
רָצוּי לְחַשֵּׁב מַסְלוּל מֵחָדָשׁ
|
שאני גם לא ממש שומעת
ובעיקר לא מצליחה לזהות את קולי שלי
|
מוֹשִׁיטָה נְחִירַיִם
מַכְפִּילָה הֵיקֵפָם
לָחוּשׁ עֹנֶג צִנָּתוֹ
|
מתאבן ביניים גפילטע פיש ואז
פתיחת כפתור ראשון
לבבות ארטישוק ממולאים, כרישה ממולאת
כדורי אורז ממולאים בבשר ברוטב ממכר
|
בְּכִסְלֵו שָׁפוּף הוּא ומַרְבֶּה לְגַמְגֵּם.
טֶרֶם הִזְדַּקֵּף מִמְּרִירוּתוֹ שֶׁל חֶשְׁוָן.
|
הַזְּמָן מוֹתֵחַ בּוֹ גַּעֲגוּעַ
|
עֵת מִשְׁאָלוֹת
לָמוּת לְהִיוָּלֵד
|
בדרך חזרה מהשבעה
ייחלתי לרכב אוטונומי
|
ש-ֵעָר גּוּפֵךְ קוֹפֵא לַמְרוֹת שֶׁהַשָּׁמַיִם מוֹרִים
אוֹגוּסְט
מֵיתְרֵי קוֹלֵךְ הַבְּנוּיִים לְאַלְט מְפִיקִים צְלִילֵי
סוֹפְּרָן
|
קוֹצֶבֶת זְמַנִּים קצרצרים לְמִלְחָמוֹת
מַאֲרִיכָה אֶת שְׁנִיּוֹת הָעֹנֶג לְדַקּוֹת אֲרֻכּוֹת
מְבַלָּה הָמוֹן זְמָן עִם אִמָּא לִפְנֵי האלצהיימר
|
אֲנִי מִתְקָרֶבֶת. אוּלַי זֶה הַמֶּרְחָק
זֶה לֹא הַמֶּרְחָק
|
וְאָז משומקום פְּלַסְתֵּר
הַמִּלִּים נִבְלָעוֹת
הַמּוֹשֵׁל חוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ בְּעֶצֶם דֶּרֶךְ נָאָה
לַהֲסָרַת ש-ָפָם
|
תְּלָמִים שֶׁל דָּם אוֹרְבִים
מְבַעְבְּעִים
|
יש בי מעט דריכות כשאני מפנה ראשי ימינה. קודם הראש. רק אחר כך
הגוף.
העיניים שלי מוצפות עונג ובאחת העיניים שלו לובשות תמהון והוא
מתנצל.
חשב אותי לאחרת.
|
מְעוּנָן אָבִיךְ גָּשׁוּם
אֲבָל קוֹדֵר?
אֲפִלּוּ לֹא סַגְרִירִי
מַזָּל שֶׁלֹּא נִכְתָּב אָפֵל
|
הַנִּיחוּ לִי לִהְיוֹת
לְלֹא יָד מְכַוֶּנֶת
אֶפְרַח בִּזְמַנִּי
|
אֲנִי עוֹמֶדֶת וְחוֹשֶׁבֶת עַל חַיָּל הבְּדִּיל
וְעַל דֶּרֶךְ עוֹקֶפֶת מְעֵי דָּגִים
|
נֶאֱחַז בָּרַעְיוֹן
שֶׁאֶחָד וְעוֹד אֶחָד הם רַק שְׁנַיִם
|
זֶה נִגְמַר הִיא אִמְרָה
תּוֹהָה מָתַי יַחֲלְפוּ תּוֹפָעוֹת הַלְּווָאי שֶׁל
הַפְּרֵדָה הַזּוֹ
הַדֹּחַק בְּחָזָהּ לֹא מַשְׁאִיר מָקוֹם לְאֲוִויר
סוֹגָרִים עַל אִישׁוֹנֶיהָ
|
וַאֲנִי מְאַחֶלֶת לָהּ בְּכֹל לִבִּי
שֶׁתִּמְצָא כְּבַר זִיּוּן וְתִשְׁקֹט
|
בִּקַּשְׁנוּהו שֶׁיִּשְׁתֹּל
זִכְרוֹנוֹת בְּדוּיִים
|
בְּתוֹךְ הַסְּבַךְ הַיָּם אֵינוֹ חוּט
הוּא חֶבֶל עָבֶה
|
חוּשַי נוֹש-ְאִים אַפִּי לְהַטְבִּיעוֹ בִּפְרִיחַת
הַתַּפּוּז
גּוּפִי כָּבֵד עָטוּף תַּכְרִיכֵי כֻּתְנָה בְּרֵיחַ סָנוֹ
מַקְסִימָה
|
מה נדרש לו
שיקבע יתד בלבו של הרגע הזה עצמו
שישכיח הזמנים
המאודים, המכאובים
|
אמרנו שלעולם ישנים חבוקים.
שהמיטה היא מקום נטראלי.
אי של שלווה וביטחון.
אתה לא עומד בהסכם.
|
אנחנו ממוגנטים
זעים באי נוחות
רוצים גם ולא מעזים
הזוג מולנו בעצם עושה אהבה
|
והפכת הרובים לעמודי פעמונים
ביקשת שיושיטו זרתות
לשולם שולם לעולם
|
הַלַּיְלָה בָּדִיתִי שִׁגְּרָה
לְלֹא כּוֹתָרוֹת בְּאָדֹם
וַאֲוִיר חַף מֵאִיּוּמִים
כְּשֶׁשִּׁתַּפְתִּי אוֹתְךָ
אָמַרְתָּ לִי לְהַתְחִיל לְהוֹרִיד
אֶת הַמִּנּוּן שֶׁל שהציפרלקס
|
פָּנַי פְּזוּרִים אָנָה ואָנָה
מִתְבּוֹנֶנֶת בְּגִרְסַא קוּבִּיסְטִית שֶׁל עַצְמִי
הוֹלֵם אוֹתִי אָדֹם
|
בלת"מ הִתְפָּרֵץ פְּנִימָה
מִבְּלִי לִדְפֹּוק עַל הַדֶּלֶת
(גַּם אִם הָיָה פַּעֲמוֹן
לֹא הָיָה מְצַלְצֵל בּוֹ)
|
מַמְתִּינָה לְבוֹאוֹ
שֶיַזְרִחַ עָלַי כְּסִיפוּתֹו
אֶתְוַודֵּעַ לְצִלִּי
|
הוֹ
אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת נוֹסַעַת נִצְחִית בַּזְּמָן
|
נָשַׁמְתִּי פְּנִימָה
נָסַקְתִּי עִם נְשָׁרִים
|
מֵסִיר לְאִטּוֹ מַלְבּוּשָׁיו
מְגַלֶּה עֲנָפָיו וּבַדָּיו
מָה שֶׁלֹּא יַסְפִּיק הוּא
תָּבוֹא וְתַשְׁלִים הָרוּחַ
|
עַכְשָׁו יְחַלֵּץ מַעֲרמָּיו
יַפְגִּישׁ בֵּיצִית וְזֶרַע
יִבְחַשׁ כַּמָּה שֶׁיִּבְחַשׁ
|
סַהֲרוּרִית פָּרַעְתִּי מַחְשְׁבוֹתָיי
וְהֵחַלְתִּי מְהַלֶּכֶת עֵירֻומָּה
|
אֶת הָרַקָּפוֹת לֶרַגְלֵיהֶם לוֹפֶתֶת בֶּהָלָה
קְמִילָתָן הַמְּהִירָה דְּבֵקָה בָּהֶם
|
תַּאֲוָוה אַתָּה קוֹרֵא לָאַהֲבָה שֶׁלִּי וְהוֹדֵף
קִרְבָתִי
מְסָרֵב לִקְרֹוא לָהּ אַהֲבָה
אֵין בָּהּ הִגָּיוֹן
נְטוּלַת סִבָּה אַתָּה אוֹמֵר
|
מִתְגַּבֶּרֶת עַל קְשָׁיֵי הַש-ָּפָה
הַסְכָּמָתִי לִהְיוֹת חֵלֶק מִשּׁוּק הַבָּש-ָר
|
מַקְפִּיאָה אֲנִי קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ
לַיָּמִים הַקָּרִים שֶׁיָּבוֹאוּ
|
פָּעַם הָלַכְנוּ לְאִבּוּד בֶּאֱמֶת בְּטִיּוּל בָּעֲרָבָה
הָיָה קַר ונעַשּׁנוֹ רְעֵבִים נִצְמַדְנוּ זֶה לְזוֹ
וְנָגַעְנוּ בְּמִקְרֵה
הִתְחַמַּמְנוּ בֶּאֱמֶת וְהִרְגַּשְׁנוּ אֲשֵׁמִים
|
מִבּוֹרוֹת אֲפֵלִים וּמִש-ְּחוֹק מְרוֹמֵם
מִכְּאֵב וּמֵעֹנֶג
וּמֵהַיְּדִיעָה הָעֲמֻקָּה
שֶׁאֶפְשָׁר וְרָצוּי וְחָשׁוּב
לִצְעֹוק וְלִפְתֹחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
|
אֵצֶל בלנקו זֶה הָאָף וְהֵם לֹא מְבִינִים אֵיךְ יִתָּכֵן
אַחֶרֶת
המוגרבים עוֹמְדִים עַל הָאָזְנַיִם
הַכֹּל מַתְחִיל בַּתֵּאוּר בַּמִּילָה בַּצְּלִיל
|
מִצְאִי לָךְ מִישֶׁהוּ אַחֵר לְסִרְטֵי אֵיכוּת
עַרְבֵי אַקְטוּאָלְיָה וְש-ִיחוֹת נֶפֶשׁ
|
בויתקין הג'ינג'ית מהטיול במזרח ובמכמורת בת השכנה של הדודה
מצד אביך.
סמוך לחדרה נזכרתי בסיפורים על השלוש מפרדס חנה.
|
ידיי נשלחות אל גבך
ציפורניי הכסוסות משתלחות דרך בשרי -
ציפורני הן שליחות מילותיי
|
כְּמוֹ עֲנֵנִי מַחְשָׁבוֹת וַעֲנָנַי גֶּשֶׁם וְנוֹצָה
כְּמוֹ קְרִיאָה קקפונית שֶׁל טַוָּס וְעוֹרֵב
כְּמוֹ הִשְׁתַּקְּפוּת בְּתוֹךְ הִשְׁתַּקְּפוּת בְּתוֹךְ
הִשְׁתַּקְּפוּת
|
יֵשׁ וַאֲנִי גְּדוֹלָה מֵהֶם וְיֵשׁ שֶׁהֵם מִמֶּנִּי
יֵשׁ שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מָוֶת שֶׁיָּבוֹא וְיַעֲש-ֶה חֶסֶד
|
מְתַבְּלָהּ וּמַשְׁקָהּ
בְּזֵעָתוֹ
דָּמוֹ
זַרְעוֹ
|
מִלִּים עִם רֵיחַ
שֶׁל הַבְטָחָה
כַּרְטִיס טִיסָה
לְכִוּוּן אֶחָד
|
מנערת יד ורגל, ראש ואגן,
לומדת הרפיה תאית
מסכימה שיגיע.
|
מִזֶּה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת
מִזֶּה שֶׁאֲנִי לֹא גּוֹמֶרֶת
מִזֶּה שֶׁאֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת
|
הֲגִיגָי עוֹטִים סְחָבוֹת
וַאֲנִי מִתְהַלֶּכֶת כְּשׁוֹטָה
|
דניאל ירד למינימרקט ואני נשארתי באוטו. סופרת שניות עד שיביא
לידיי את הגאולה. שלוש מאות עשרים ושבע. הפסקתי לספור ברגע
שהוא נכנס לי לפריים ושמתי לב לחיוך שהתפשט על פני. כמו
כשפותחים מזוודות בחזרה מחוץ לארץ ומתחילים לחלק מתנות. כמו
שמגיעים למעיין עם צמאון גד
|
אני מביט במי שאמור להיות אני ותוהה אם אני אוהב אותי ככה. איך
הצלחתי לא לראות אותי לעומק כל כך הרבה זמן. המראה מכה בי.
אותות הזמן לא אמורים לתת סימנים בפיטר פן. אני מתכסה זיעה.
מפנים לאטי את המראה. מתוודע לאסימטריה. מנסה צדודית ימין.
מעדיף את שמאל. מתקשה ל
|
אבק.
הצורך בשינה, השמיים והכוכבים ואתם יכולים להתווכח שיש בהם מן
הסופיות אבל כרגע כל מה שקשור בעובדות אינו רלבנטי.
גומא הפקעות ויבליות ובכלל כל מה שצריך לעשב בחצר. ספרים שטרם
קראתי ואלה שטרם כתבתי.
|
הזכירה לי מה שאמי נהגה לומר והספקתי לשכוח. שיש מקומות שלא
נכון להם מאמץ. אין להם מתכון, הכנה או משנה סדורה. להיפך.
|
הם השתגעו לגמרי. היתה חותמת מחשבותיה תוך שהיא מכניסה את
הקופסא ל"מגירת המוות" בה היו עשרות חפיסות חדשות מחכות שיפוג
תוקפן.
|
אני אומרת לך בוא נשקיע בסימולטור המדמה את החלל, בכפתור קטנטן
שיזין אותנו למשך שבוע שלם ובחליפה דקיקה כמו העור שתספק לנו
אוויר ולחץ אטמוספרי מתאים, ואתה אומר לי
|
אני זוכרת שכל הזמן אמרתי פאק, פאק, פאק. כמו תקליט שבור. שברי
זכוכית וחלקי חיים שלנו היו על הרצפה והרגשתי מחוללת. עניתי על
כל מני שאלות שצריך וחייבים ושמעתי שאין מה לעשות ותגידי תודה.
יצאתם בזול. מרחו במכחול חומר אפור-כסוף על המשקופים והדלתות
ועל המגרות. ל
|
כשאני לא זוכרת חלומות זה אומר שבעצם מתתי ללא ידיעתי. והפלא
הזה שאני שבה להכרה ללא תהיות. מובנת לעצמי כמו השמש.
|
הוא אומר שכל מי שרואה אותה רוצה לטרוף אותה והקינאה מעבירה
אותו על דעתו. הוא מדמיין שמטמאים לו אותה ואז הוא פשוט חייב
להרביץ לה. באהבה גדולה הוא מרביץ לה.
|
הסקסופוניסט ממספר ארבע שעושה חינגות ושמואל משלוש שמזמין לו
משטרה. שימי העיתונאי שכל פעם מסתובב עם פרציפלוחה אחרת.
|
אלוהים היה מכניס הומור ומוסיף פרקים שלמים העוסקים בהדרכה.
למשל מדריך לתקשורת, מיניות, בריאות הגוף והנפש, תחזוקת
אופנועים ואילוף דוכיפת. היה גורם לנו להבין את הטעם האמיתי
שמאחורי כל הקטל והדם.
|
סוזן ואני הודנו שוב ושוב על היש ולבקשת נועם שעוד לא בן ארבע
שרנו כולנו את דוגית שטה שהיא בעצם נוסעת. ככה נתן יונתן כתב
ב1943. נוסעת. בבית שיחקנו ספיד וצחקנו. אמרתי להם שאם רוצים
בן זוג צריך לפנות מקום בארון ובמיטה.
|
מוציאה מהתיק את סכין הסושי שרכשתי ליומולדת עשרים ותשע שלי
בארבע מאות ושלושים ₪ , ידי השמאלית מניחה את החוד על המשטח
ואז הימנית מורידה באחת את הידית. כמו גיליוטינה. מהיר וחד.
|
הוא נושף ארוכות על פני המיים הרותחים ומשתדל לשתות מבלי
להשמיע רעש. הוא לא מצליח. היא עוזבת את כל עיסוקיה (התשבץ,
הסריגה במסרגה אחת, הסלולרי) ונועצת בו מבט.
|
די. את ממש מצחיקה אותי וכמעט נדקרתי! על החוט הזה גם אני
מוותרת.
לא חושבת שזה קשור לגיל. ואין ברירה, רק על זה מסתכלים ובכלל
לא מקשיבים למה שהוא אומר. אני כל הזמן מתכננת לסמן לו או
להגיד - שיבלע אותו או שינגב.
עוד לא אמרתי לו.
|
לְגַמְרֵי לֹא נָשִׁי לְהַגִּיד לְהַשְׁתִּין וְלָמָּה אֲנִי
לֹא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּפִּיפִּי אוֹ בְּלְהִתְפַּנּוֹת.
|
אימת הרגש חוזרת ומסיטה את מסלול השיחה לרכיכות. אתה מלקולוג.
|
יצלצלו מהשגרירות לומר שגופתי זוהתה. יקיריי יבואו, יעלו על
השינקנסן, ימלאו ליבם בפריחה
|
היא תולה בי עיניי מה בדיוק את רוצה ממני. אולי תניחי לי בשקט.
ואני מבינה שאני כופה עליה את רצוני.
|
נעקר בסערה אמרת לי. הביטי בשורשים. נעקר ולא נשבר. מהזווית
הזו רואים דמויות פושטות ידיים, את גם רואה את זה, נכון, שאלת.
ידיך כבר ליטפו ברכות אבהית את השלד סחוף הרוח ששכב מעורטל.
|
מצרפת אחד לאחד ומחליטה שבארצות קרות מתוק מחמם את הלב.
|
סעודיה מקימה את עיר העתיד בחצי טריליון דולר. הידעתם שביליון
שווה לאלף מיליונים, טריליון לאלף ביליונים (וזה בשיטה
האמריקאית. יש כמובן גם את האנגלית).
|
התגובות שלי נעשו איטיות במיוחד. החתולה שחשבה שיש משהו מעניין
של השיש, קפצה עליו והפילה את בקבוק שמן הזית שנפל לכיווני
והחל נשפך ומטפטף. במרחק ההכרה, ידעתי מה קורה. לא יכלתי לפקוח
עיניים. שחררתי את הלשון ממקומה וליקקתי את השיש. שמן טוב.
צעיר. חריף. כל הלחי
|
הפכתי במושג מולדת והחלל טרף אותי.
|
הידיים שהיא מניחה על כתפיו או מתניו כמו נשארות תלויות
באוויר.
כאילו התרוקן לו כל התוך.
|
הגוף שלה עדיין חמים. המחשבה על זה שאני אכלתי בזמן שזה קרה,
מוציאה אותי מדעתי.
|
המחשבות והמילים מחוללים טנגו וידי האוחזת בכף העץ מנצחת על
הקצב ובוחשת.
כשמתקרר מעט, זה הזמן להוסיף שבע מאות וחמישים מיליליטר של
אלכוהול תשעים ושישה אחוז.
יוצרת מטאפורות חדשות, מתנפלת על המקלדת עם כריות אצבעות
דביקות, מבטיחה לנקות היטב אחר כך ( בדרך כלל
|
אחד מהם אביר, אחד כייס. יש ספינה עם משהו בצבע סגול. כשאני
הייתי בגילם התנשקתי בפעם הראשונה עם מומי.
|
אני מתמתחת. פחד משתלט על נקבוביותי ואני נשטפת זיעה קרה
ומתכווצת. כריות האצבעות נעלמו. הן מגששות. הקולות נשמעים
ממרחק.
|
משאירה אותי כמו החדשות של אתמול. לעולם לא רלבנטית מולך.
|
היא נהגה לומר בהן צדק וההן הזה תמיד היה רך שיכולת לשמוע את
הרוח החרישית שליוותה את ההא.
|
בחור לא מוכר עם ארגז קרטון ביד, סימן לנו לפתוח את החלון
ולקבל קרטיב לימון. לא ממש ירדנו לסוף דעתו והוא חזר ואמר
שהגברת בקיה הכחולה, שלוש מכוניות מאחורינו, הזמינה ארגז של
מאה קרטיבים וביקשה לחלק לכל מי שנמצא בפקק. חתיכת גאונה, אמרה
דנה ואמרה תודה בעודה מקב
|
רצתי לקרוא לילדים שיבואו לראות את הנס. הם לא היו. הסתפקתי
בטופי ויופי, חיות הבית, ושיתפתי אותן בחדשה המרעישה. אך
העובדה שצומחים לנו ברגע זה ארבעה עשר אבוקדואים, לא הרשימה
אותן. לקחתי את המצלמה ודאגתי לתעד היטב את המאורע מכל זווית
אפשרית.
|
את תהיי בצד של הסדין ואני בצד של הבלי, אמר ונכנס להתקלח.
לנה הלכה לארגז הכלים, הוציאה סכין יפנית והתאימה את המזרון
לסדין.
|
לפני הפליז היא תמצא את הסקלפל, תסמן את מספר תשע ותרדם עם
המליחות המתקתקה.
|
חשבתי שאצליח להציל אותה. למרות מה שאמרו הרופאים, למרות
הירידה במשקל, למרות הקרחת וחוסר התאבון. האמנתי באמת שהאהבה
שלי תוכל לרפא אותה. הייתי שר לה, מלטף בלי סוף. אני כל כך
מתגעגע אליה.
|
לא הספיקו לך כל הכוויות עד עכשיו, הוא ממשיך לשאול. ניצה
שותקת. אמנם טכנולוגיה מיושנת, אבל בעניינים האלה הרבה יותר
יעילה ואת יודעת את זה, הוא ממשיך. את שומעת באוזניים גם את
השתיקות, את האנחות.
|
היא לא צריכה אור. מכירה טוב טוב כל מרצפת, מתלה וארון. מניחה
בשקט את התיק שלה. בדרך לשרותים, היא כבר מסירה את החצאית ואת
החולצה ומניחה יפה על הכסא. מתיישבת בשקט בשקט על האסלה
ומכוונת את הזרם לדופן החרסינה, שלא ירעיש. בבוקר היא כבר תדיח
את המיכל.
|
להזהר לא לשרוף. זה שמן זית. ואז להניח אותה ולשמוע את קול
הפצפוץ שמאשר שהחום בדיוק במידה. שחור גרוס והימאליה.
|
ואם לא די בהם, יש את הכתפיות. קצות האצבעות, או ציפורניים
במקרה הטוב, יתורו אחר אבזם חמקמק וקטן, לחלץ ממנו עוד מרחב
נשימה או לחנוק עוד יותר ולצמצם את המרחק מבסיס האם לכתפיים.
השלכתה (לאחר החלצות), בהינף יד, היא היא התנועה לשחרור האישה.
|
ממיכל, דודניתו למד לאהוב סייפנים. הוא ומיכל רצו לעשות את זה
יחד כשהיו צעירים. היא הוליכה את אצבעותיו במעלה הגבעול, ביקשה
שיקשיב עם האצבעות לרמת הבשלות של הפרח.
|
ואיך אף אחד לא שם לב שאתה כבר המון זמן שוחה באותו מקום
ונגמרת לך הנשימה. אתה מפרפר בדיוק כמו דג שנסחף לחוף וטובע
באוויר. הנה, אתה טובע במים. היקום דואג לשיוויון. מי לכף
החיים ומי לא. אתה מול הדג. כמה החיים יכולים להיות סתמיים
וכמה מחשבות יכולות לחלוף בראש
|
היא כבר לא מסוגלת לשאת את הסאגה הזו שקרוייה החיים של ציפי.
כל כך הרבה ציפיות שלא התגשמו. כל כך הרבה אכזבה וחולשה ופחד.
הו אלהים, כמה פחד. ממש עוד מעט זה יגיע. החידלון.
|
רק אל תעשי אותי רעה, אני לא יכולה לחיות עם רוע. קצת ביצ'ית
אפשר. ותגידי עלי שאני אוהבת מאוד לאכול בלינצ'סים. מהסוג
הבריא. כאלה מכוסמת ירוקה. שלא יחשבו שהעגלגלות שלי היא מהזנחה
או אכילת יתר. חשוב לי אגן עגלגל.
|
ק בדממה הזו. בשקט הסואן שמגהץ את תאי המח האפורים שלה ונותן
בהם סדר. רק אז היא יכולה לראות. רוצה לראות. להבין. לזכור ולא
לשכוח. ברגע הזה, הסיפורים של אמהּ וסבהּ מקבלים נפח. כל כך
היטיבו לתאר באזניה. מבקשים ממנה שתישא את לפיד הזיכרון
המשפחתי על זוועותיו. יצ
|
אבל כשמפגישים עיניים רואים את ההעדר. כאילו העיניים הן מחילה
אינסופית שמובילה לשומקום.
|
אני מחליט להתחכם. אני לוקח את הכסא, זה עם המשענת, הבטוח,
ועולה עליו בזהירות כמו שאמא לימדה אותי להוציא את השוקולית
מהארון. אני שולח יד ומזיז את המחוג המעצבן הזה ישר לשמונה.
|
-אני מוכרח להקשיב ילד. יכול להיות שתהיה מלחמה.
-אני יודע.
-אתה מפריע לי לשמוע את השמות. אולי יגייסו אותי.
-אתה הולך למלחמה?
|
אתה מתאהב בה, חושק בה, רוצה אותה לנצח. גם אם לא תבקש, תביא
לה את הירח, תבשל לה, תאהב אותה, תעסה אותה, תישא על כפיים.
אתה כורע ברך ומתחייב לאהוב אותה.
|
גם בריאה כמו פרה (הולנדית) וגם אלרגית לכל פריחה בסביבה, גם
תלותית וגם מוכרחה מרחב,
|
|
|
לאחת שבטח לא
מספיק
אינטיליגנטית
לאתר מסוג זה
אני שונא לאהוב
אותך ,כמו מכה
אפורה
ח.ב. |
|
