|
..ולפעמים נגמרות לי המילים..
גולי נועד לגדולות.
כך לפחות קבעו הוריו כשיצא לאויר העולם ביבבה קורעת לב.
גולי, שנקרא על שם גוליבר האגדי וגוליית גם יחד, גדל וצמח
לשמחת אביו ואמו הגאים, עד שלפתע, בלי שום אזהרה, נעצר בגובה
המשפיל - 1.32 מטר.
|
רציתי לא לרצות עוד
שלא אדע עוד
אכזבות
|
אל תיגע בי. לא, אל.
כי... אתה נוגע, ואז...
|
והם יודעים, שאהבה ופחד זורמים לכיוונים שונים. מוזר...
אולי היא המציאה פטנט
|
לא יפה, לא מנומס,
שגרתי.
יותר מדי שגרתי.
וחשבתי שהפעם תהיה שונה, שלא תפחד.
|
וכבר שנה
אני כמעט מניחה לך
כמעט מניחה לי
|
הוא מתגלגל, הבעת ייאוש, מתיישב על ברכיו ומביט בה, בעצב שלה.
היא רק עוצמת את עיניה, מתפללת בלי קול שייעלם,
כמו שרק זרים יודעים...
|
מי האמין שמדונה תהיה האטראקציה של הערב הזה?
|
שעת השפיות-בקושי כבר מזמן חלפה לה, והאור, כך נדמה, מפצה
בקלילות על השברים
|
וכמה שאני מחפשת את אלוהים
אי לא מוצאת.
|
איך...
אפילו אתה הפכת לזר
בסופו של דבר.
|
למרות שאיפשהו אני מקווה שאלוהי
היהודים חי ובועט, אחרת באמת
אין הצדקה לכל החרא הזה.
|
כל היש איננו
ואני כבר מזמן אינני
ואתה כאן
|
במצב ביניים, מעופפת,
פסק זמן מהשנאה
הנוראה ההיא, המכאיבה.
|
יושבת בפיסת החוף, שלה.
הים שקט, כמו בכל הפעמים שהיא סוערת
קמה והולכת, צעד קדימה, שלושה לאחור, מתיישבת.
בשביל מה..
|
לפעמים, תקווה.
ועוד איש
ועוד, וכולם אותו האיש
|
היא בוחנת את אצבעותיה, הציפורניים שמסרבות לגדול יפה, שתי
טבעות כסף גדולות, פשוטות, היא בוכה, בשקט.
|
כל כך קצר, כל כך זהיר
ובכל זאת.
|
איך הוא מערבב אותה כל פעם מחדש...
אבל זה מה שהזמנת, הזר מתעקש.
מה??
היא מחפשת את הקצוות השרופים של המבוכה
|
הזר נאנח בשנתו, כורך את ידו סביבה, נושק לראשה.
והיא רק רוצה לבכות לבד, לחזור אחורה
|
לסגור את החופש
לחפש את האבוד
|
קר, חם, מר כמו אספרסו,
דביק כמו קרטיב לימון
|
אז עכשיו,
כששוב היה,
ושוב כבר לא
|
ברגע שנחזור צעד לעבר השתיקה הכואבת
יתנפצו כל מאגרי השווא.
|
רוצה לבכות, פתאום
ואין למה
אין אירוע שיביא אותה
לשם
|
אינני העולם, אינני פרמטר במשוואת היקום
|
ואולי נגעת בכמה קירות, השארת טביעת אצבע
למסגר ולתלות
|
|
|
אני כתבתי את כל
הסלוגנים, אני
אני אני!
רק רציתי שתדעו,
גם אלו בלי
החתימה, הכל שלי
שלי שלי!
נו? תגידו
משהו!
ם. ףץךן,
סכיזופרן שמחמיא
לעצמו יתר על
המידה. |
|
