[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 madness...

"על מישכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו
ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות
אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני
השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם. כמעט
שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא
ארפנו עד שהביאותיו אל בית אימי ואל חדר הורתי."


עברה שנה והכל אותו דבר.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מכתב
פתאום אתה מביא בנות הביתה, פתאום אתם מסתגרים בחדר וצריך
לדפוק בדלת לפני שנכנסים, פתאום מיטת הקומתיים עוברת לחדר שלי,
כי אתה גדול מדי בשבילה. אתה זוכר את מיטת הקומתיים שהייתה לנו
עם הסולם החום?

כולם אומרים לי שאני מגעיל אבל בחורף אני תמיד אוהב לעמוד
מאחורי מכוניות כי האגזוז עושה לי חם

אהבה נכזבת
אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. עכשיו אין לי לאן לברוח. זה כמו
כשאתה מקבל כוויה צריך ישר לשים קרח, כשהמקום עוד חם אבל אחרי
חודש הקרח כבר לא יעזור כי הפצע מתחיל להגליד.

ייסורים
אמרתי לו שאם הוא לא חושב עלי כרגע אז לפחות שיחשוב על אמא
שלו. אמא שלו הכי אוהבת אותו בעולם. אמא שלו ואבא שלו. הוא בן
יחיד והוא האוצר של המשפחה.

סופני
אז החלטתי להיות אנורקסית כדי לסחוט צומי מההורים שלי (אין לי
בעיה לא לאכול שבוע וחצי... כבר עשיתי את זה, הם פשוט לא שמו
לב). אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל החלטתי שאני אעמוד בזה.
שאני אצליח.

סמים
כל הקהל על הרגליים כולם משתוללים,
בנות מורידות חולצות וזורקות לי את החזיות שלהם,
מתחננות שאחתום להן בכל מקום אפשרי,
מחבקות ומנשקות אותי בטירוף...

עליתי על האופנוע וידעתי שכל רמת השרון תראה לי את את הרגליים
כי החצאית התנופפה ברוח ולא היה אכפת לי כי אח שלי מסיע אותי
על האופנוע שלו

אימה
שעות נעלו אותה במגירה מצחינה כשישבו הם בסלון, מורידים עוד
שורה.
הייתה נחנקת ומובהלת לבית חולים אך דבר לא עזר.
כי מהאסון הגדול נולדה ואת החיים גם ככה לא אהבה.

רפי אמר ש"לא ככה מתמודדים" ו"את לא מתמודדת טוב" אז הלכנו
לקבוצת תמיכה רק כדי להראות לו שכשמדובר באונס אין כזה דבר
"ככה לא מתמודדים" או "את לא מתמודדת טוב".

ייסורים
עד גיל 17 וקצת תמיד אמרו לי שהפעם הראשונה צריכה להיות
מיוחדת, רומנטית, עם מישהו שאני באמת אוהב. בכל הסרטים הפעם
הראשונה תמיד על מיטה עם עלי כותרת אדומים, שמפניה בכלי קירור,
מוזיקת ג'אז רכה וגבר מפנק.

אגדה
הנמלה והצרצר אהבו אחד את השני, התגברו על כל המיכשולים שהחיים
הציבו לפנייהם והם חיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא.

חלום
השארנו את הזיכרונות מאחור
והלכנו להמציא חדשים
אתה עם ג`ינס ישן, אני עם שמלה כחולה וסנדלים.

ג'ננה
לפעמים זה כל כך כואב להרגיש מת, לפעמים אתה חייב משהו חיצוני
בשביל להרגיש חי. לפעמים זה לא משנה מה תרגיש, העיקר שתדע שאתה
חי.

היפרדות
"זה בסדר?" שאלתי את שגית שעמדה מאחורי המצלמת ווידאו הענקית
שלי. "כן כן! זה בסדר כבר אמרתי לך. תעזבי את הכובע" היא אמרה
תוך כדי הצצה חטופה העדשת המצלמה "זה לא קרוב מדי נכון?" שאלתי
בחשש "זה בסדר גמור!!" היא אמרה לי בפעם האלף.

כששמעתי את נעלי הצבא הייתי יודעת שזהו. זה הסוף שלי. כל כך
רציתי להתחבא מתחת לשולחן אבל ידעתי שזה לא משנה ושהן ימצא
אותי ושזה לא יהיה טוב.

אוטוביוגרפיה
את רוב זמנה הפנוי היא תבלה בסיפריה מחפשת אחר ספר מעניין
לקרוא. עדיפות למשהו חולני של סטיבן קינג או סתם איזה ספר מוזר
שאף אחד מעולם לא קרא. כזאת היא. לפעמים היא סתם תברח לשם
מהשיעמום ומשיחות מלאות בורות שמנהלים חבריה לכיתה.

רק אתמול, אחרי שהיה לי בפעם הראשונה בחיים שלי את האומץ להגיד
את השלוש מילים הכואבות האלה, שישבו לי כמו אבן על הלב, הבנתי
שזה לא צריך להיות ככה. שזה צריך להיות ההפך. הבנתי, שאני לא
אשמה. שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בבית שלי בלי לפחד.


לרשימת יצירות השירה החדשות
בדידות
6 וחצי בבוקר והיא עוד ערה
תוהה לעצמה מתי הכל ייגמר

אהבה
מתי תשחחרי אותי ממך?!
זה מרגיש כאילו מישהו את ליבי מועך!

תחושתי
לאן כולם רצים?
נשק של חיילים, חלוק לבן של רופאים.
למה כולם עסוקים?

כמיהה
אמא בודד לי...
אמא תראי את ילדתך הקטנה
אמא תראי מה ממנה נהיה

הרהור
סוף לבדידות, סוף לכאב
עצב עצום נמוג מהלב.
פה את תפקידי אני סיימתי

עצב
את עם העיניים היפות האלה
את שכבשת את כולם
עם חיוך זוהר
ותמימות בלתי נשכחת.
את.

אהבה
האור הופך לחושך,
ובוהק הרקיע מתמלא באובך,

בוכה עכשיו על הכל.
בוכה על מה שהיה,
מה שעכשיו,
ומה שיהיה.

יצאתי לכמה דקות החוצה
להרגיש את הטיפות הראשונות עלי.

אני מאבדת את החבלים
שהם קשרו מסביבי בשביל לשמור

קצרצר
יושבת עם עצמה מחוזקת מתמיד
צופה בחלון אל עבר העתיד.

אהבה
עוד פעם אחת אותו חייבת לראות
להרגיש אותו ולצידו להיות
חצויה לשניים כשאני איתו ולא שלמה בלעדיו

ייסורים
עד מתי ישב הילד הקטן
מתבונן ביאוש הממוסגר
על הקיר הלבן?

יחסים
זרחה השמש מחריץ התריס,
אפשר לראות את הבוקר שהקיץ.
יושבים קרוב ורחוקים אחד מהשנייה.
יום חדש עלה, אולי יש תקווה.

הוא כל כך יפה שזה כואב
מתי זה יפסיק להיות כל כך צורב?

עצב
נדונה לחיי בדידות
בכלא הכאב והעייפות.
ילדה קטנה ועצובה,
ללא טיפת אהבה בליבה.

געגוע
לא מפסיקה להסתכל על הפרופיל שלו.
גבוה,
קול עמוק,
וכתם לידה, ממש ליד השפתיים.
נראה כאילו נמרח לו שוקולד על הלחי.

ייסורים
לבד בחדר החשוך,
החנוק.
לבד עם הבקבוק.

ממשיכה לנוע
לא עוצרת
שינוי גדול מגיע
היא כבר לא נופלת

עצב
אנשים מדברים אך היא לא שומעת כלום
לאט לאט הכל נעלם
והיא נשארת לבדה
על מדרגה אחת בודדה

יש לי כל כך הרבה מה להגיד
רק אין מי שיקשיב.

סמים
משהו שמושך אותך עמוק לתוך האדמה.
אין אויר לנשימה.
אתה נמצא בסרט רע.

רק אז אני אוכל
להספיד את נשמתך

בדידות
האם תמשך הסערה לנצח?
האם תמצא מחסה?

בדידות
ואני, לבדי,
מחפשת את ייעודי
מנסה למצוא מקום
בתוך עולם קר ומנוכר.

כמיהה
נמצאת פה אך גם שם בו זמנית
לאן הלכתי?
איפה זה פה ומה זה שם?
לאן נעלמו כולם?

פוגעת והורסת
את כל שבדרכי
עומדת וצועקת
את כל רחשי ליבי

עם שמלה לבנה ורגליים יחפות
יודעת היא שכבר אין טעם לבכות.

כעס
ההשגחה העליונה שלחה בי חיצי קינאה
ירוקים כמו הפחית בירה שבידי.
אני בורחת מהם מסתתרת מאחורי העצים

אהבה
בחדר החשוך היא יושבת
ועלייך, לא ברור למה, עדיין חושבת.

אכזבה
מבטו העצוב אמר הכל
כשהסתכל לתוך עיניי.

כל פעם משתנה בשלהי הקיץ החמים,
מזמין אליו אורחים רבים.

ללא רחמים השתטלה השריפה
על חדרה של הילדה
מועכת ודורסת את כל שבדרכה.

בדידות
ולדבר אית אני לא מצליחה להעלות על הדמיון.
כבר הקשבת כל כך הרבה
ואתה יודע את המונולוג שלי בעל פה.

עצב
"אינך מבינה" הוא צועק לי חזרה,
"אני לא בא בהזמנה"

הכל ריק וקר
כבר אין בי שום דבר.
מיותמת מכל הרגשות,
זה הכל רק מילים יפות
ריקות מתוכן וחסרות משמעות
כבר לא מפחדת למות.

געגוע
עדיין מתגעגעת ולרגע לא מפסיקה לחשוב
מה היה קורה אילו היית נשאר


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
"ידע זה הכל בחיים, גברת! אולי תפסיקי לעשות את עצמך מפגרת?"

הרהור
הנה. אמרתי את זה. אני כותבת בחרוזים. זה כאילו הפאזל לא שלם
בלי חרוזים. כאילו מבחינתי זה לא מושלם בלי חרוזים. אתם חושבים
שאני צריכה גמילה מחרוזים? (שמתם לב שאם אתם אומרים מילה
מסוימת יותר מדי פעמים היא מתחילה להישמע מוזר?)

את נכנסת דרך השער הצהוב לגן שעשועים הישן. "עוד קצת," את
אומרת לעצמך. "עוד קצת עד השער הירוק שמוביל לפתח השני של
הגן," את מעודדת את עצמך בשקט בשקט.

שוב מחליפה שיר. יופי. קריידל. כן, אלה בתמונה בדפיוצר שלי. זה
כבר יותר טוב. החודש עוד לא עשינו סיאנס. אנחנו רוצים לעשות רק
בחודש הבא.

יסורים
אני לא אוהבת להיות פה מאחורי הסורגים והחומות האלה.
הכל חונק אותי כמו מיתר פסנתר משומש היטב.

יסורים
"תלכי מפה. תצאי מהכיתה. לא רוצים אותך תלמידה עלובה. לא חבל
על הכסף שמתבזבז לו? על הורייך היקרים שאת נפשם כואבים? כמה
כאב וסבל הבאת עליהם. כבר היית מתאבדת שלא תגרמי עוד נזק די
לכתוב. תצאי אל הרחוב. קחי את הדברים שלך ותעלמי..."

יסורים
אף אחד לא באמת אוהב
ולאף אחד לא באמת אכפת
ואף אחד לעולם לא יבין את הכאב.

היפרדות
היום בבוקר החלטתי שזה יהיה יום שינוהל בקפידה ולא כמו כל יום
אחר שמבוזבז לו לחלוטין. אז הכנתי רשימת מטלות:

- לקנות חלב וביצים

- לא לשכוח עיתון...


לרשימת יצירות הצילום החדשות
נוף
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה

צבע
אל היצירה

נוף
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה

שחור-לבן
אל היצירה

פורטרט
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה




אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
פתגם הוא השימוש
הנכון במילים כך
שיקראו אותו
פעמיים.


ושיקום מי שלא
קרא את המשפט
הזה פעמיים!


תרומה לבמה





יוצר מס' 29241. בבמה מאז 12/12/03 9:54

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאפי כהן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה