|
"על מישכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו
ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות
אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני
השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם. כמעט
שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא
ארפנו עד שהביאותיו אל בית אימי ואל חדר הורתי."
עברה שנה והכל אותו דבר.
פתאום אתה מביא בנות הביתה, פתאום אתם מסתגרים בחדר וצריך
לדפוק בדלת לפני שנכנסים, פתאום מיטת הקומתיים עוברת לחדר שלי,
כי אתה גדול מדי בשבילה. אתה זוכר את מיטת הקומתיים שהייתה לנו
עם הסולם החום?
|
כולם אומרים לי שאני מגעיל אבל בחורף אני תמיד אוהב לעמוד
מאחורי מכוניות כי האגזוז עושה לי חם
|
אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. עכשיו אין לי לאן לברוח. זה כמו
כשאתה מקבל כוויה צריך ישר לשים קרח, כשהמקום עוד חם אבל אחרי
חודש הקרח כבר לא יעזור כי הפצע מתחיל להגליד.
|
אמרתי לו שאם הוא לא חושב עלי כרגע אז לפחות שיחשוב על אמא
שלו. אמא שלו הכי אוהבת אותו בעולם. אמא שלו ואבא שלו. הוא בן
יחיד והוא האוצר של המשפחה.
|
אז החלטתי להיות אנורקסית כדי לסחוט צומי מההורים שלי (אין לי
בעיה לא לאכול שבוע וחצי... כבר עשיתי את זה, הם פשוט לא שמו
לב). אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל החלטתי שאני אעמוד בזה.
שאני אצליח.
|
כל הקהל על הרגליים כולם משתוללים,
בנות מורידות חולצות וזורקות לי את החזיות שלהם,
מתחננות שאחתום להן בכל מקום אפשרי,
מחבקות ומנשקות אותי בטירוף...
|
עליתי על האופנוע וידעתי שכל רמת השרון תראה לי את את הרגליים
כי החצאית התנופפה ברוח ולא היה אכפת לי כי אח שלי מסיע אותי
על האופנוע שלו
|
שעות נעלו אותה במגירה מצחינה כשישבו הם בסלון, מורידים עוד
שורה.
הייתה נחנקת ומובהלת לבית חולים אך דבר לא עזר.
כי מהאסון הגדול נולדה ואת החיים גם ככה לא אהבה.
|
רפי אמר ש"לא ככה מתמודדים" ו"את לא מתמודדת טוב" אז הלכנו
לקבוצת תמיכה רק כדי להראות לו שכשמדובר באונס אין כזה דבר
"ככה לא מתמודדים" או "את לא מתמודדת טוב".
|
עד גיל 17 וקצת תמיד אמרו לי שהפעם הראשונה צריכה להיות
מיוחדת, רומנטית, עם מישהו שאני באמת אוהב. בכל הסרטים הפעם
הראשונה תמיד על מיטה עם עלי כותרת אדומים, שמפניה בכלי קירור,
מוזיקת ג'אז רכה וגבר מפנק.
|
הנמלה והצרצר אהבו אחד את השני, התגברו על כל המיכשולים שהחיים
הציבו לפנייהם והם חיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא.
|
השארנו את הזיכרונות מאחור
והלכנו להמציא חדשים
אתה עם ג`ינס ישן, אני עם שמלה כחולה וסנדלים.
|
לפעמים זה כל כך כואב להרגיש מת, לפעמים אתה חייב משהו חיצוני
בשביל להרגיש חי. לפעמים זה לא משנה מה תרגיש, העיקר שתדע שאתה
חי.
|
"זה בסדר?" שאלתי את שגית שעמדה מאחורי המצלמת ווידאו הענקית
שלי. "כן כן! זה בסדר כבר אמרתי לך. תעזבי את הכובע" היא אמרה
תוך כדי הצצה חטופה העדשת המצלמה "זה לא קרוב מדי נכון?" שאלתי
בחשש "זה בסדר גמור!!" היא אמרה לי בפעם האלף.
|
כששמעתי את נעלי הצבא הייתי יודעת שזהו. זה הסוף שלי. כל כך
רציתי להתחבא מתחת לשולחן אבל ידעתי שזה לא משנה ושהן ימצא
אותי ושזה לא יהיה טוב.
|
את רוב זמנה הפנוי היא תבלה בסיפריה מחפשת אחר ספר מעניין
לקרוא. עדיפות למשהו חולני של סטיבן קינג או סתם איזה ספר מוזר
שאף אחד מעולם לא קרא. כזאת היא. לפעמים היא סתם תברח לשם
מהשיעמום ומשיחות מלאות בורות שמנהלים חבריה לכיתה.
|
רק אתמול, אחרי שהיה לי בפעם הראשונה בחיים שלי את האומץ להגיד
את השלוש מילים הכואבות האלה, שישבו לי כמו אבן על הלב, הבנתי
שזה לא צריך להיות ככה. שזה צריך להיות ההפך. הבנתי, שאני לא
אשמה. שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בבית שלי בלי לפחד.
|
6 וחצי בבוקר והיא עוד ערה
תוהה לעצמה מתי הכל ייגמר
|
מתי תשחחרי אותי ממך?!
זה מרגיש כאילו מישהו את ליבי מועך!
|
לאן כולם רצים?
נשק של חיילים, חלוק לבן של רופאים.
למה כולם עסוקים?
|
אמא בודד לי...
אמא תראי את ילדתך הקטנה
אמא תראי מה ממנה נהיה
|
סוף לבדידות, סוף לכאב
עצב עצום נמוג מהלב.
פה את תפקידי אני סיימתי
|
את עם העיניים היפות האלה
את שכבשת את כולם
עם חיוך זוהר
ותמימות בלתי נשכחת.
את.
|
האור הופך לחושך,
ובוהק הרקיע מתמלא באובך,
|
בוכה עכשיו על הכל.
בוכה על מה שהיה,
מה שעכשיו,
ומה שיהיה.
|
יצאתי לכמה דקות החוצה
להרגיש את הטיפות הראשונות עלי.
|
אני מאבדת את החבלים
שהם קשרו מסביבי בשביל לשמור
|
יושבת עם עצמה מחוזקת מתמיד
צופה בחלון אל עבר העתיד.
|
עוד פעם אחת אותו חייבת לראות
להרגיש אותו ולצידו להיות
חצויה לשניים כשאני איתו ולא שלמה בלעדיו
|
עד מתי ישב הילד הקטן
מתבונן ביאוש הממוסגר
על הקיר הלבן?
|
זרחה השמש מחריץ התריס,
אפשר לראות את הבוקר שהקיץ.
יושבים קרוב ורחוקים אחד מהשנייה.
יום חדש עלה, אולי יש תקווה.
|
הוא כל כך יפה שזה כואב
מתי זה יפסיק להיות כל כך צורב?
|
נדונה לחיי בדידות
בכלא הכאב והעייפות.
ילדה קטנה ועצובה,
ללא טיפת אהבה בליבה.
|
לא מפסיקה להסתכל על הפרופיל שלו.
גבוה,
קול עמוק,
וכתם לידה, ממש ליד השפתיים.
נראה כאילו נמרח לו שוקולד על הלחי.
|
לבד בחדר החשוך,
החנוק.
לבד עם הבקבוק.
|
ממשיכה לנוע
לא עוצרת
שינוי גדול מגיע
היא כבר לא נופלת
|
אנשים מדברים אך היא לא שומעת כלום
לאט לאט הכל נעלם
והיא נשארת לבדה
על מדרגה אחת בודדה
|
יש לי כל כך הרבה מה להגיד
רק אין מי שיקשיב.
|
משהו שמושך אותך עמוק לתוך האדמה.
אין אויר לנשימה.
אתה נמצא בסרט רע.
|
רק אז אני אוכל
להספיד את נשמתך
|
האם תמשך הסערה לנצח?
האם תמצא מחסה?
|
ואני, לבדי,
מחפשת את ייעודי
מנסה למצוא מקום
בתוך עולם קר ומנוכר.
|
נמצאת פה אך גם שם בו זמנית
לאן הלכתי?
איפה זה פה ומה זה שם?
לאן נעלמו כולם?
|
פוגעת והורסת
את כל שבדרכי
עומדת וצועקת
את כל רחשי ליבי
|
עם שמלה לבנה ורגליים יחפות
יודעת היא שכבר אין טעם לבכות.
|
ההשגחה העליונה שלחה בי חיצי קינאה
ירוקים כמו הפחית בירה שבידי.
אני בורחת מהם מסתתרת מאחורי העצים
|
בחדר החשוך היא יושבת
ועלייך, לא ברור למה, עדיין חושבת.
|
מבטו העצוב אמר הכל
כשהסתכל לתוך עיניי.
|
כל פעם משתנה בשלהי הקיץ החמים,
מזמין אליו אורחים רבים.
|
ללא רחמים השתטלה השריפה
על חדרה של הילדה
מועכת ודורסת את כל שבדרכה.
|
ולדבר אית אני לא מצליחה להעלות על הדמיון.
כבר הקשבת כל כך הרבה
ואתה יודע את המונולוג שלי בעל פה.
|
"אינך מבינה" הוא צועק לי חזרה,
"אני לא בא בהזמנה"
|
הכל ריק וקר
כבר אין בי שום דבר.
מיותמת מכל הרגשות,
זה הכל רק מילים יפות
ריקות מתוכן וחסרות משמעות
כבר לא מפחדת למות.
|
עדיין מתגעגעת ולרגע לא מפסיקה לחשוב
מה היה קורה אילו היית נשאר
|
"ידע זה הכל בחיים, גברת! אולי תפסיקי לעשות את עצמך מפגרת?"
|
הנה. אמרתי את זה. אני כותבת בחרוזים. זה כאילו הפאזל לא שלם
בלי חרוזים. כאילו מבחינתי זה לא מושלם בלי חרוזים. אתם חושבים
שאני צריכה גמילה מחרוזים? (שמתם לב שאם אתם אומרים מילה
מסוימת יותר מדי פעמים היא מתחילה להישמע מוזר?)
|
את נכנסת דרך השער הצהוב לגן שעשועים הישן. "עוד קצת," את
אומרת לעצמך. "עוד קצת עד השער הירוק שמוביל לפתח השני של
הגן," את מעודדת את עצמך בשקט בשקט.
|
שוב מחליפה שיר. יופי. קריידל. כן, אלה בתמונה בדפיוצר שלי. זה
כבר יותר טוב. החודש עוד לא עשינו סיאנס. אנחנו רוצים לעשות רק
בחודש הבא.
|
אני לא אוהבת להיות פה מאחורי הסורגים והחומות האלה.
הכל חונק אותי כמו מיתר פסנתר משומש היטב.
|
"תלכי מפה. תצאי מהכיתה. לא רוצים אותך תלמידה עלובה. לא חבל
על הכסף שמתבזבז לו? על הורייך היקרים שאת נפשם כואבים? כמה
כאב וסבל הבאת עליהם. כבר היית מתאבדת שלא תגרמי עוד נזק די
לכתוב. תצאי אל הרחוב. קחי את הדברים שלך ותעלמי..."
|
אף אחד לא באמת אוהב
ולאף אחד לא באמת אכפת
ואף אחד לעולם לא יבין את הכאב.
|
היום בבוקר החלטתי שזה יהיה יום שינוהל בקפידה ולא כמו כל יום
אחר שמבוזבז לו לחלוטין. אז הכנתי רשימת מטלות:
- לקנות חלב וביצים
- לא לשכוח עיתון...
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
אמרתי לו שבא לי
זין, לא
ג'חנון.
אז הוא אמר לי:
"הביצים עלי".
האהבלה מצפת. |
|
